האחד .

פרק -28

התעוררתי קצת באיחור... הייתי כל כך עייפה, ניתאי שכב לצידי, נראה כמו מלאך, לחשתי לו בוקר טוב מאמי, הוא התעורר עם חיוך גדול על פניו וקם להתלבש. פתחתי את הארון, הוצאתי חולצה רחבה שחורה טייץ נייק סגול עם ורוד ונעלי ספורט שחור לבן. היה לי ספןרט על הבוקר. יש יותר גרוע מזה? . סירקתי את שיערי לקוקו, לא התאפרתי, ידעתי שכל האיפור יירד אם אתאפר לספורט, שמתי קצת מסקרה, הריסים שלי כל כך בהירות שזה נראה כאילו אין לי בכלל ריסים.
ירדתי למטה למטבח לבקש מדניה שתכין לי שייק בריאות. היא הכינה לי אותו עם כל כך הרבה ירקות ירוקים. הטעם הבחיל, אבל זה בריא, ואני חייבת לשמור על בריאות התינוקת שלי. התיישבתי במטבח, לא היה לי כוח לעלות למעלה לחדר, דיברתי עם דניה, היא סיפרה שהיא עלתה לארץ כשהיתה בת 34, היא אספה כסף שנים כדי לעלות ארצה מהודו, המצב שם היה נורא קשה, וכשהגיעו לכאן לא מצאה עבודה טובה חוץ מעובדת בית 24/7. שאלתי איך זה שהיא יכולה להיות כאן כל יום כל הזמן. היא אמרה שכל משפחתה נשארה בהודו, כולל בעלה וילדיה, היא לבד כאן, אין לה בית לחזור אליו, היא גרה פה .
הסיפור שלה היה ממש מרגש ומעניין, הייתי רוצה לשבת ולפטפט איתה עוד שעות, אבל השעה כבר 7:50 וצריך לצאת לביהס .
עליתי למעלה לחדר של ניתאי, דפקתי בדלת , פתחתי וראיתי אותו שם נעליים, סירק את שיערו התיז בושם וירד איתי למטה, אהבתי את הריח הבושם שלו , הייתי מסניםה את צווארו לעיתים קרובות, התמכרתי לזה.
הגענו לביהס, הוא דאג שידברו על ביטני וישימו לב , הרגעתי אותו, שמתי חולצה רחבה, "לא יראו כלום אל תדאג מאמי הכל יהיה טוב" ויצאתי מהרכב לפניו. ניגשתי לאולם הספורט..כולן התאספו שם.. וגם נעמה וטליה עמדו שם וחיםשו אותי בעיניהן. נזכרתי שלא סיפרתי להן עדיין שאני בהיריון חודש 3. חיבקתי אותו בעדינות ולקחתי אותן לשירותים לספר להן..
הרגשתי שנעמה עומדת להתעלף אחרי שסיפרתי להן, טליה היתה אדישה, לא התרגשה מכלום וכמעט ואף פעם לא צחקה, וגם אם כן, לשתי שניות . נעמה קפצה עליי , נבהלתי הזהרתי אותה שצריך להיות עדינים איתי יותר מעכשיו, היא נרגעה וחיבקה בעדינות ולחשה באוזני השמאלית :"מזל טוב אהובה שלי אני שמחה בשבילך את תהיי אמא מדהימה במאה אחוז. ". חייכתי עליה, מיד אחריה טליה חיבקה אותי ואיחלה לי בהצלחה ונישקנ את לחיי.
חזרנו לאולם הספורט, המורה זעפה בנו שאיחרנו לשיעור, הסברתי לה שקרה לי משהו והתעכבנו השירותים, זאת אשמתי, הודתי בפניה, היא רשמה הערה ביומן שלה. והמשיכה בשיעור, ביקשתי ממנה רשות לעשות תרגילים קלים יותר, לא בגלל שאני בהיריון, אף אחד לא אמור לדעת, השתמשתי בתירוץ שהייתי מאושפזת בבית החולים ויש לי אישור מרופא לא להתאמן יותר מדי, לא להגזים . היא הסכימה ונתנה לי לשבת בספסל ולצפות בכולן, זה לא מה שחשבתי שאעשה אבל גם ככה הייתי עייפה אז פשוט התיישבתי שם ושמתי שירים בטלפון. שמתי שירי עצב, לא היה לי מצב רוח, הרגשתי נחותה, משום סיבה, הכל כל כך טוב סביבי ואני בתוכי בוכה, הלב שלי לא שלם עם עצמו עם מה שקורה, תחושת בלבול עברה בתוכי. השיעור נגמר ועלינו לקומה השנייה של הבניין, היה לנו שיעור תנ"ך. בדרך לכיתה במסדרון שמעתי את כולם מתלחששין ובוהים בי . ידעתי שזה עליי. יש אותם ביותר שקופים? .
שמעתי ילד בכיתה מדבר על כך שאני בהיריון מניתאי עוד לפני שנכנסתי, הרגשתי בחילה, רצתי לשירותים והקאתי, נעלתי את עצמי בתא האחרון , לא רציתי לצאת, פחדתי, מאיפה כולם יודעים על זה? הלך עליי! .
עכשיו יתחילו שמועות שאני שרמוטה, זונה, אמא מתבגרת!!!.
לא רוצה זה לא מגיע לי!. אני אתנהג כבוגרת ואצא מהתא לכיתה. אני לא אפחד בגלל שהם מדברים על התינוקת שלי, היא שלי, זכיתי, זאת זכות להיות בהריון,יש נשים שבועות ומתפללות על קברים כדי להיכנס להריון. ואני אפילו בלי לדעת נכנסתי להריון. מתנה.
יצאתי מהתא. איימי עמדה שם מול המראה וסידרה את שיערה והעלת את חולצה עד כמעט הציצי, לחשוב שלי קוראים שרמוטה...
נכנסתי לכיתה, כולם בהו בי, לא התייחסתי, המשכתי להקשיב למורה וללמוד, ראיתי ילדים מעבירים פתקים, ניחוש מה כתוב שם? עליי. ברור.
בסוף השיעור יצאתי אחרונה מהכיתה, ראיתי ניירות מקומטים בפח. הוצאתי אותם, פתחתי, היה כתוב שם" שמעת, אמה בהריון אחי!! מניתאי!! היא כבר חודש שלישי אחי אתה קולט מה הולך פה? שרמוטה של החיים".
בחרתי לא להיפגע, הם לא יודעים כלום עליי  ומה אני באמת עוברת, יש משפט שאני מאוד אוהבת. אל תשפוט מרחוק לפני שאתה יודע מקרוב... זה משפט שמסביר הכל. את הטימטום של היום, את השפיטה החסרת טעם. הכל.