רצתי והתנשפתי ביער החשוך, לא מבינה ממי אני בורחת, איזה מפלצת גדולה ושחורת גוף רודפת אחריי, בחיים שלי לא ראיתי יצור כזה.
אחד היצורים הכי מוזרים שראיתי. פניתי לעבר אחד הסלעים, הסתתרתי מאחוריו וניסיתי להסדיר את הנשימה המהירה שלי, הלב שלי דפק במהירות עצומה אני חושבת שהמפלצת יכולה לשמוע אותו.
פתאום מאמצע שום מקום הגיחה דמות עטויה ברדס שחור, הדמות לקחה את ידי הקימה אותי ממקומי והתחילה לרוץ איתי לעבר היער החשוך. "היי! מה נראה לך שאתה עושה?!?" צרחתי אל עבר הדמות, הרוח הייתה כל כך חזקה שבקושי שמעו אותי, אבל ידעתי שהדמות שמעה. "דיי! תעזוב אותי כבר!" שוב צעקתי לעברו ושוב הוא התעלם ממני. אחרי כמה פעמים שניסתי להיאבק בו ולהשתחרר וויתרתי לו והנחתי למשוך אותי לאן שירצה. לבסוף אחרי משהו כמו חצי שעה של ריצה, הגענו למערה חשוכה והדמות עזבה את ידי. אוטומטית התרחקתי מהדמות עם הברדס השחור. "מי אתה?" שאלתי מבולבלת. לא הבנתי למה הוא הציל אותי. הדמות פנתה לעברי ולאט לאט הסירה את הכובע השחור. ולהפתעתי הרבה מולי עמד לא אחר מאשר אדוארד. "אדוארד?" שאלתי מבולבלת. אדוארד פתח את הפה ואמר "א-"
"גברת ג'פרסון!" צעקה המורה להיסטוריה. קמתי בבהלה והתנשפתי, זה היה חלום ממש מוזר. "זאת הפעם השנייה שאת נרדמת אצלי בשיעור!" צעקה עליי, לידי לוק גיחך ונעצתי לו מרפק בבטן. "מצטערת המורה, אבל השיעור שלך הוא כמו סיפור לפני השינה - מרדים." ראיתי את המורה מאדימה מכעס והתאפקתי לא לצחוק "מאליה ג'פרסון! לכי למשרד המנהלת מיד!" בינגו. לשם בדיוק רציתי להגיע, יש לי תחושה שאנה תוכל לתת לי כמה הסברים למה שקרה היום בבוקר. משכתי בכתפיי לקחתי את תיקי וניגשתי אל עבר הדלת.
"והמורה?" פניתי אליה לפני שיצאתי, היא הסתובבה אליי בכעס "את דורכת על זנב של עכבר" אמרתי ובמילה זאת יצאתי מהכיתה, אחרי רגע שמעתי צרחות ואת כל הבנות יוצאות החוצה בצרחות, התפוצצתי מצחוק. אויי לוק והשטויות שלו.....
דפקתי על דלת משרדה של אנה. "יבוא." שמעתי את קולה אומר. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. "מאליה." היא אמרה והבעת פניה היו מופתעות "מה מעשייך כאן?" שאלה במין נימה חשדנית. התיישבתי על הכורסא הקטנה שבמשרדה ואמרתי "נרדמתי בשיעור היסטוריה." אנה הסתכלה עלי במבט מאשים. "מה?" התממתי ומשכתי בכתפי "הוא היה משעמם, וקמתי מוקדם הבוקר כי היה לי סיוט, אז השלמתי שעות שינה." אנה הנידה בראשה "הו מאליה מה אני אעשה איתך?" היא התיישבה על כיסאה. "תתני לי פטור משיעור היסטוריה?" הבטתי בה במבט מתחנן. "זאת הייתה שאלה רטורית." אנה הסתכלה עליי. "אני יודעת." עניתי לה.
"אני צריכה לדבר איתך על משהו שקרה לי הבוקר." הרצנתי פתאום. "קרה משהו?" אנה אמרה ועל פניה פרצוף מודאג. "כן, תקשיבי הבוקר קרה לי משהו ממש מוזר, הלכתי לבית הספר, ואדוארד- האדיוט אם יורשה לי לומר- הבהיל אותי ממש, וזה דרך אגב מעלה בי את השאלה למה את לא שומרת על התלמידים שלך בתוך בית הספר, כי לפעמים הם גורמים לאזרח תמים לחוות כמעט התקף לב, אבל זאת שאלה לפעם אחרת.
בקיצור, ניסיתי לבעוט בו, לפני שידעתי שזה הוא, את יודעת מתוך הגנה עצמית, ואז הוא תפס לי את הרגל, ואמר לי משהו שזיכה אותו בסטירה, אבל לצערי הרב זו לא הגיעה אל הפנים שלו כי הוא תפס לי גם אותה, והוא לא שיחרר אותי ופשוט התחיל ללכת איתי כך, והמון ילדים עברו שם וצחקו, אז זה עיצבן אותי מאוד, ופתאום-ושימי לב, זאת התופעה המוזרה שהתרחשה- כל הגוף שלי התחיל לרתוח, פשוטו כמשמעו התחלתי להתחמם הרגשתי שאני חמה, ואני מניחה שגם אדוארד הרגיש זאת כי הוא עזב אותי.
ואז הוא פשוט סובב אותי אליו, הסתכל לי בעיניים מילמל 'שיט', ופקד עליי להירגע, כשנרגעתי באמת הרגשתי שגופי פסק מלהתחמם, אבל אדוארד לא נתן לי הסבר! הוא פשוט התחמק מהשאלה ששאלתי אותו, אמר שהוא צריך ללכת, והתרחק ממני. עכשיו אני מוכנה לקבל הסברים. מה קורה כאן?" סוף סוף סיימתי להסביר הכל והסתכלתי על אנה, כמחכה לתשובה.
אני יודעת שלא העליתי הרבה זמן, וזה קצר, אבל אני באמת אשתדל להתחיל לכתוב ולסיים ❤
YOU ARE READING
The Last Night
Random"מאליה.....מאליה....." שמעתי קול קורא לי. הסתובבתי אבל אין כאן אף אחד. אני לא מבינה איפה אני, אני במעין חלל לבן כזה. זה בטוח חלום. "מאליה הוא לא יפגע בך אין לך מה לדאוג, אז אל תברחי ממנו...." שוב הקול הזה. "מי כאן??" קראתי לחלל האוויר. "ליאן...." ז...
