BREAK THE RULES

פרק 16

אזז... תחילה אני רוצה להגיד לכם להעיף מבט בסיפור diamonds סיפור מהמם שאי אפשר לא להתאהב בו! קשה למצוא פה סיפורים ברמה כזאת. ירדן, כותב הספר משקיע המון וההשקעה ניכרת בפרקים ובכללי בהכל. מציעה לכם להתחיל לקרוא אך אני מזהירה שקיימת סכנת התמכרות קשה! ואני מצטערת על ההתעכבות...
לפרק-
ג'ס ואוליב. הן אמרו קודם, לפני שנפגשתי עם בנג'מין, שהן יבואו אחרי בית הספר. אני ניגשת לדלת הבית ופותחת אותה. אחיותיי נגלות לעיניי והבעותיהן משדרות דאגה. אני נאנחת וממהרת לחבק את שתיהן. הן מלטפות את גבי בניסיון לנחם אותי ולהגיד לי שהן כאן בשבילי. אני יודעת שהן כאן בשבילי גם בטוב וגם ברע. "באנו לעזור לך קצת." אומרת אוליב בחיוך קטן כשהן מתנתקות מהחיבוק. אני מחזירה לה חיוך קטנטן כי זה מה שאני מסוגלת להפיק עכשיו. "איפה ארון?" שואלת ג'ס. אני זזה אחורה ונותנת להן להיכנס.
זה ממש מוזר שהן מצלצלות בפעמון.
בדרך כלל הן פשוט נכנסות פנימה. כנראה בגלל המצב הן מרגישות לא נעים.
כשהן נכנסות פנימה אני מבחינה בשקית שג'ס נושאת. הן מורידות את הג'קטים שלהן וניכר לפי שפת הגוף שלהן שהן מרגישות מעט מתח ואי נוחות. "ארון בחדר שלו. אני דואגת לו. ראיתי אותו בפעם האחרונה בבוקר. כל פעם שאני דופקת על דלת חדרו הוא מסרב לתת לי להיכנס פנימה. הבאתי לו אוכל אבל הוא לא רוצה לאכול." זה כזה מתסכל שהוא מתנהג ככה. אני מבינה אותו כי גם אני מצויה באותו המצב שהוא נמצא בו, אבל זה מדאיג אותי. מדאיג אותי ומפחיד אותי שכל זה ישפיע עליו מאוד והוא ישקע. "אני אלך לקרוא לו. הבאנו גלידה של בן אנד ג'ריס." אומרת אוליב וניגשת לחדרו. אני מקווה שהיא תצליח להוציא אותו. ג'ס ניגשת למטבח ומוציאה כפיות. אני חוזרת לספה וצונחת עליה. "את בסדר?" היא שואלת אותי בזמן היא מתיישבת לידי בספה. אני נאנחת ואוכלת מעט גלידה לפני שאני עונה. "לא, אבל יותר טוב מאתמול. בנג'מין הצליח לנחם אותי ועכשיו גם אתן." היא מחייכת אלי חיוך מרגיע. "יש משהו שנוכל לעשות כדי לשפר משהו?" אני מנידה בראשי. "אני רק צריכה שתהיו כאן בשבילי." היא מהנהנת. "אנחנו כאן." אני מעריכה את זה כל כך. היא לוקחת מעט מהגלידה ומכניסה לפיה. "את לא מתה על הטעם הזה." אני מצביעה על גלידת בצק העוגיות. היא מחייכת. "נכון, אני מעדיפה טעמים פירותיים אבל גם זה סבבה. חוץ מזה אנחנו יודעות שאת ממש אוהבת את זה." אני מכניסה כף גלידה נוספת לפי. "סבבה? בלוטות הטעם שלך משובשות או משהו?" היא מגחכת. "לא, הן פשוט מעדיפות דברים איכותיים." עכשיו חיוך אמיתי וקטנטן נמתח על פני.
הן לא צריכות לעשות הרבה כדי לגרום לי לחייך. כמה אני אוהבת את הבנות האלה.
מהמסדרון יוצאים אוליב וארון. אני מתרוממת ישר מהספה וניגשת אליו בזהירות. "היי חמוד, בוא תאכל. לא אכלת כבר הרבה שעות וגם לא שתית. אני דואגת." אחי מחייך אלי בעייפות. "מצטער שהדאגתי אותך. זאת לא הייתה הכוונה שלי." אני מהנהנת בהבנה. "לך שב עם ג'ס קצת בסלון בזמן שאכין לך לאכול, אוקיי? הן הביאו גלידה." אני מלטפת את כתפו. הוא מהנהן וניגש להתיישב ליד ג'ס. אני מסתובבת לכיוונה של אוליב ומניחה את ידי על מותניי. אני מטה את ראשי מעט הצידה ושואלת, "איך הצלחת?" היא קורצת לי וניגשת למטבח כדי לעזור לי להכין לו אוכל. "קסם." אני מנידה בראשי מצד לצד ונכנסת למטבח. "איך את? ואיך אימא שלך?" היא שואלת בזהירות. אני מוציאה מצרכים מהמקרר ונאנחת. "אימא במצב גרוע אבל היא בכל זאת הלכה לעבודה. יש לי תחושה שהיא תתחיל לקבור את עצמה בעומס של העבודה כדי לא לחשוב על זה, אבל אני בכל זאת מקווה שזה לא המצב." היא מציצה במצרכים שאני מוציאה ומתיישבת. "אני מכינה לו את הפסטה ברוטב רוזה שהוא הכי אוהב וסלט." אני ממלמלת לאוליב בזמן שאני מחפשת עגבניות במקרר. כשאני מוצאת אותן מונחות באחד המדפים התחתונים אני מוציאה כמה, מתרוממת על רגלי, סוגרת את דלת המקרר ומתחילה להכין את האוכל. אוליב שולפת תפוח אדום מהקערה, נותנת בו ביס ונראית מהורהרת. היא רוצה להגיד משהו. "את מבשלת כי את רוצה שיאכל או כי זה עוזר לך?" אני מכווצת את מצחי. אני כל כך שקופה. "גם וגם."

אז היום, יומיים אחרי מה שקרה החלטתי שאי אפשר להמשיך במצב הזה ושלחתי את ארון לבית הספר וגם את עצמי. כל העצב הזה שאפף אותנו לא יכול להמשך. עצם זה שאנחנו יושבים בבית ובוכים ומתאבלים לא יעזור לשנות את המצב. ועל מה אנחנו מתאבלים בעצם? על מה שאיבדנו? כי אם כן, אז כדאי שנפסיק ומהר כי הכל היה שקר ושקרים סופם להתגלות. טוב שהבנו הכל.
בזמנים כאלה גם מבינים מי האנשים שבאמת עומדים לצידך.
"אז אני מבין שאני ואת לא חברים יותר?" אני מרימה את מבטי שהיה מושפל כל הזמן הזה ונתקלת בפניו של דין. אני הייתי בדרכי לשיעור של מיס וואייט. "מה?" אני פולטת בחוסר הבנה. הוא משלב את ידיו על חזהו באי שביעות רצון, מטה את ראשו הצידה ובפניו נחרשים קמטי עצבים. "למה לא אמרת לי מה עובר עלייך? למה את לא מספרת לי דברים כאלה? את לא משתפת אותי כבר בכלום... מה, אני לא חשוב לך? את מרחיקה אותי ממך!" הוא אומר ונועץ בי מבט נוקשה.
וואוו. אוקיי...  מאיפה זה נחת עלי?
"מה נסגר איתך?! אם אתה יודע מה המצב אז אתה האחרון שאמור לבוא ולהתנהג כלפי ככה!" בלי לשים לב גם הטונים שלי עולים.
"אני אתנהג איך שבא לי. אני דואג לך ואני צריך להיות שם בשבילך, למה את לא נותנת לי? מה עשיתי לך שזה מגיע לי?"
אני מרסנת את עצמי. לא מגיע לו שאוציא עליו את העצבים שלי, הכוונה שלו טובה בסך הכל. הוא דואג לי אבל יש דרכים להראות את זה.
אני נאנחת. "אני מצטערת דין... לא חשבתי על זה אבל אני הייתי מספרת לך בסופו של דב-"
הוא מתפרץ לדברי. "בסופו של דבר?! בסופו של דבר?! אחרי מה? את רצינית?"
אני מעבירה עת אצבעותיי על הרקות שלי כדי לנסות להירגע. הוא אפילו לא נתן לי להמשיך את ההסבר שלי עד הסוף!
גאד, אנחנו כמו פקעת עצבים!
"אתה החבר הכי טוב שלי, כמובן שהייתי מספרת לך!" ובאמת התכוונתי לספר לו. כשאני חושבת לעצמי
מי בכלל סיפר לו?
כעס מציף אותי.
"מי בכלל סיפר לך?" אני שואלת ומניחה את ידי על מותני בזעף. אלה רק ג'ס ואוליב. אני יודעת שלא הייתה להן מטרה רעה או משהו, והן רק רצו שיתמוך בי אבל רציתי שזה יבוא ממני, שאני אבחר אם לספר לו או לא!
הוא שומט את ידיו לצידי גופו, מגחך בחוסר הומור ומסיט את מבטו שהיה נעוץ בי כל הזמן הזה. "חה! כאילו זה מה שחשוב עכשיו?!"
אני מאגרפת את ידי. "בדיוק! זה לא מה שחשוב עכשיו אז תפסיק להתנהג ככה! תתחשב בי ובמה שאני עוברת! וחוץ מזה, אין לך או לאף אחד אחר, זכות לבוא ולהתחשבן איתי על דברים כאלה! אני אספר למי שאני רוצה!" הקול שלי נוקשה אך כשאני ממשיכה לדבר, בלי לשים לב כמעט, הוא הופך לרך בעקבות מה שאני חושפת, "ואני התכוונתי לספר לך כי אני כן זקוקה לך, תמיד אזדקק, אבל רציתי שאני זאת שתספר לך. רציתי לבלות איתך קצת כי אתה גורם לי לחייך, אבל עכשיו אתה גורם לי לפקפק במה שחשבתי..."
***
אז מה לדעתכם יקרה בין שני אלה? תמיד דרמטיים...
מפה לשם קיבלתי עובר בציון של המבחן שנכנס לבגרות ואני מבואסת טילים ולפני שבוע עמוס😥
תפציצו עם ההצבעות והתגובות
אוהבת אתכם מכאן ועד הירח!