הצוק שלי- נובלה (גמור)

פרק 1

** ראה פרולוג קודם.

פרק ראשון:

05/07/2014- שלוש שנים אחרי

דור יושב בכורסא, רגליו שעונות על שולחן הקפה השחור ומבטו מרותק למהדורת החדשות. עיניו שקועות והסימנים השחורים מתחתם העמיקו מאז שקיבל את תפקידו החדש. אני בוחנת מחדש את גופו החסון, את פניו הנאות. חיצונית לא השתנה בו דבר, אך האור שהיה פעם בעיניו כבה ביחד עם כל העומס, שנפל על כתפיו. הוא כל כך שונה היום מהתמונה מלפני שנתיים, אשר קפצה לפני רגע בפייסבוק שלי, מזכירה לי נשכחות. במסך הטלפון שלי הוא מחבק אותי מאחור, סנטרו נח על הכתף שלי, והחיוך שלו שליו ואמתי. התגעגעתי לבחור הזה, כל כך התרחקנו בשנה האחרונה. התפקיד שלו דורש את כל זמנו ואני נותרתי מאחור. זהו מעגל ללא מוצא, ככל שהוא חוזר הביתה בשעות מאוחרות יותר, כך אני מרגישה שכל העומס נופל על כתפיי. ברגע שאני מטיחה את האשמות שלי בפניו, אנחנו רבים, והרצון שלו לחזור הביתה פוחת. תהיתי לא פעם אם הוא בוגד בי. שירות הקבע שלו מספק לו תירוץ מושלם, הקפצות בלילה, משמרות בבסיס בסופי שבוע, טיולים ליומיים. מעולם לא בדקתי את אמינות דבריו, חלק ממני מעדיף לחיות באשליה. כול עוד הוא חוזר אלי הביתה. כול עוד הוא נצמד אליי מתוך שינה ועוטף אותי בידיו החסונות, כמו היה זה רפלקס ראשוני של אהבתינו.

"אני הולך להכין את המזרונים לממ"ד," הוא מתרומם לפתע ויוצא לכיוון המחסן.

"למה?" אני צועקת אחריו, והוא נעצר ומסתובב להתבונן בי.

"עדיף להיות ערוכים,"

"יש לך מידע פנימי?"

"לא צריך מידע פנימי. תסתכלי בחדשות. הרוחות מתלהטות. אנחנו נכנסים בחמאס חזק מאז רצח שלושת הנערים. במוקדם או במאוחר הם יגיבו." יש דברים שהוא יודע מראש, אני בטוחה. לעיתים, הייתי רוצה שיזהיר אותי, שייתן לי התרעה, החיים של משפחתו אמורים להיות חשובים יותר מסודות צבאיים. מחוסר ברירה, גם אני פונה לקומה השנייה ומוציאה את המצעים מהארון. באיטיות אני יורדת במדרגות ונכנסת לחדר שהפך בשנה האחרונה לחדר המשחקים של הילדים. פינינו מכאן כל ציוד לא הכרחי, על מנת שיהיה מספיק מקום לבלות כאן את הלילה מצד אחד, ולילדים יהיה במה לשחק ביום מצד שני.

"זה לא נורמאלי," אני טוענת בזמן שמלבישה את הסדין על המזרון שדור הוציא מהמחסן.

"אני לא רוצה להיכנס שוב לוויכוח הזה,"

"אתה יודע, לפני שנים, כשהיו מדווחים על נפילות בקרית מלאכי, הייתי מאשימה את התושבים. שואלת את עצמי, למה הם מסכנים את החיים שלהם? למה הם עדיין חיים שם? והנה, כמעט שלוש שנים אחרי שנפל עלינו גראד, אנחנו עדיין כאן!"

"איפה את רוצה להיות? לחמאס יש טילים, שמגיעים עד תל אביב לפחות. לחיזבאללה גם. אין כבר מקום בטוח," דור מתעצבן. הוויכוח הזה עולה בכל הסלמה, בכל מתח מדיני. זו אחת הסיבות שאני נמנעת מלצפות בחדשות, אני מעדיפה לסגור את עצמי בתוך בועה אטומה. הבעיה מתחילה כשהבועה שלי מתפוצצת. כשמחייבים אותי להתעורר ולהלביש סדינים על מזרונים בממ"ד.