אור מעומעם חודר דרך העפעפיים הכבדות שלי. מנגינה נעימה של אוושת גלים מגיעה לאוזניי המתעוררות. יד כבדה נחה על האגן שלי, ורגל שעירה בין רגלי. "הילדים!" צעקה מבוהלת יוצאת מפי בזמן שאני מנסה להתיר את גופי מאחיזתו ולהתרומם. ההבנה שנרדמתי אתמול על המזרון שלו מתחת לשמיים מחלחלת לגופי כמו רעל הפועל לאט. כל תא כועס וצועק על חוסר האחריות. אני מתנהגת כמו ילדה, אבל אני לא! אני אימא והגיע הזמן שאחזור להתנהג כמו אחת. השמלה החומה זרוקה מקומטת על האבנים, אני מרימה אותה ומתחילה לנער ממנה את האבק, לובשת עלי במהירות, מקללת את עצמי בקול.
"תירגעי. אימא שלי שם." דניאל ממלמל מבעד לעיניים סגורות .
"תירגעי?!" אני מתעצבנת עליו. "הם יתעוררו ולא יראו אותי!" אני צועקת. אבל מה אני מצפה ממנו? אין לו ילדים, הוא בחיים לא הרגיש איך הבטן מתכווצת מהמחשבה שהם בוכים ואני לא שם לחבק אותם. איך האימה אוחזת בגוף מחשש שמשהו עלול לקרות להם. מה אני עושה איתו? מה אני עושה פה?
אני רצה לרכב שלי בלי להיפרד, "רק חמש בבוקר, כולם עוד ישנים" קולו של דניאל נשמע במעורפל, אבל המילים לא מצליחות לחדור מבעד לרעש בראשי. כל מחשבה שלי מרוכזת רק בילדים שנמצאים לבד בבית זר.
הרכב נעצר מעצמו ליד הבית של אילנה, ואני מתפרצת פנימה. הקול של הדלת החורקת שובר את הדממה המוחלטת. אור קלוש חודר לבית מהתריסים החצי מוגפים. הבית ריק ושקט אך ההמולה בלבי ממשיכה להשתולל. "איפה הילדים שלי?" לוקח לי דקה להבין שכנראה כולם ישנים. על קצות אצבעותיי אני מתקדמת לחדר השינה של דניאל. המיטה נראית ענקית בייחס לשני המלאכים המחובקים בפינה. הפנים שלהם שלוות ונשימותיהם שקטות. אני זוחלת בזהירות מאחוריהם ומחבקת אותם. שואפת את ריחם לתוכי, ומאפשרת לגוף שלי להרפות את כל המתח של הדקות האחרונות. 'המלאכים שלי הם כל מה שאני צריכה. מספיק עם ההרפתקאות' אני מבטיחה לעצמי ונרדמת כשהם בזרועותיי.
מאות נשיקות קטנות מאירות אותי. אני עושה את עצמי ישנה כדי שימשיכו, שומעת את הצחקוקים הקטנים סביבי.
"היא התעוררה, ראיתי אותה מחייכת" רון לוחש לנוי, אך היא ממשיכה לנקר נשיקות קטנות על אפי. ידי תופסות את שניהם בהפתעה ומפילות אותם למיטה בדגדוגים בלתי פוסקים. "די אימא!! די!!" הם צועקים מבעד לצחוק המתגלגל. הם מנצלים את העצירה שלי ומתנפלים עלי בחזרה.
"צריכים עזרה?" הקול העמוק מקפיא אותנו וכל המבטים מסתובבים אליו. דניאל עומד בפתח, נטול חולצה כמו תמיד ושיערו פרוע על ראשו, מדגיש את העיניים הגדולות שלו. אני מסדרת את השמלה שבה נרדמתי כדי להסתיר את רגלי, מרגישה לפתע חשופה מדי. והעיניים שלו מתבוננות בי בהפתעה.
"אתה לא דופק?" המילים מצליחות למצוא את דרכן מבעד למבוכה.
"להזכירך זה החדר שלי, ואין שם משהו שאני לא..." הוא עוצר את עצמו ברגע האחרון אחרי שקולט את המבט הרושף שלי. החיוך יורד מפניו והוא יוצא מהחדר.
YOU ARE READING
הצוק שלי- נובלה (גמור)
Romanceאני יודעת שאלך אחריו עד קצה העולם. אבל היום אני תוהה אם קצה העולם יכול להיות הבית שלנו, בישוב קטן," חצי שעה דרומית מתל אביב." הצוק שלי הוא נובלה שכתבתי לפני שנים. חלק מהסיפור מבוסס על מקרה אמיתי (ההתחלה). סיפור גמור
