אני פותחת באיטיות את העיניים. לראשונה מזה זמן רב התעוררתי ביקיצה טבעית. קרני שמש חודרות מבעד לחלון, יחד עם קולות עמומים של ילדי. אני מושכת את היד לטלפון שלי ומתבוננת על השעון. עשר? ישנתי עד עשר? בדרך כלל הילדים עושים לי השכמה בשש. אני מתרוממת במהירות ויוצאת אל הסלון לבושה בכותונת קצרה. אילנה עומלת במטבח על ארוחת הצהריים.
"בוקר טוב, למה לא הערתם אותי?" אני תוהה בקול.
"שמעתי שחזרת אתמול מאוחר. אז החלטתי לאפשר לך לנוח. את רוצה ארוחת בוקר?"
"לא תודה. אני אלך לצחצח שיניים ולהתארגן. אנחנו חוזרים היום הביתה," אני מודיעה. ההחלטה נפלה רגע לפני שנרדמתי אתמול. אולי אם אחזור עכשיו, אוכל עוד להציל את הנישואין שלי, ובעיקר את לבי. אני מעדיפה שהגראדים ירסקו לי את הבית, מאשר לרסק לעצמי את החיים כפי שהכרתי אותם עד כה.
"לא. בבקשה תישארי עוד קצת. אני יודעת שזה לא הוגן לבקש ממך. תישארי בשבילי." אני מתבוננת בה מופתעת.
"אני לא יודעת מה אמרת או עשית אתמול לדניאל. אבל משהו בו התעורר לחיים. שנים לא ראיתי את העיניים שלו זורחות ככה," עדיף שלא תדע מה עשיתי אתמול עם הבן שלה.
"את ראית אותו היום?"
"כן. הוא בחוץ משחק עם הילדים," היא עונה. שוב אני לא יכולה לסרב לה. אבל אני בהחלט לא מתכוונת לחזור על אתמול. לא משנה כמה הבן שלה זורח אחרי, וכמה אני הייתי מאושרת תוך כדי. אולי אשאר עוד יום-יומיים, גם ככה הבריחה השקטה שתכננתי לא תצליח. הוא נכנס הביתה חיוך מרוח על פניו ושאלה בעיניו. אני לא יודעת מה הוא שואל, אבל התשובה היא לא! אני בורחת לתוך חדר הרחצה בתואנה שעליי לצחצח שיניים. הדלת נפתחת ואני מסובבת מבט כעוס, מצפה שדניאל יהיה מצידה השני. אבל זה רק רון. (הילדים שלי טרם למדו לדפוק.)
"אימא דניאל אמר שהוא ייראה לנו כנרת אחרת. ואת האוהל שלו. ונעשה תחרות זריקת אבנים," רון אומר בנשיפה אחת ומקפץ במקום. הוא רציני? הוא רוצה שאני אבוא עם ילדיי לחוף שלו? להסתכל שוב על כל המקומות בהם התעלסנו? איזה מין משחק זה?
"לא מותק. היום אנחנו נסע לחנות צעצועים בטבריה!" אני מנסה לקנות אותו בהבטחות.
"לא רוצה! אני רוצה לחוף אבנים!" הוא לא מוותר.
"תן לי לצחצח שיניים ונדבר על זה אחרי. אני רוצה להחליף כמה מילים עם דניאל," אני אומרת בתקיפות.
אני הולכת לחדר להחליף בגדים ויוצאת לסלון. זו לא שיחה שאני רוצה לערוך כשכותונת לילה על גופי.
"דניאל, אפשר אותך לרגע בחוץ,"
"או הו... נראה לי שהסתבכתי," הוא קורץ לרון, ורק מעצבן אותי יותר.
"אתה מזמין את הילדים שלי לחוף שלך? בלי לשאול אותי?" אני מטיחה בפניו ברגע שאנחנו יוצאים החוצה.
YOU ARE READING
הצוק שלי- נובלה (גמור)
Romanceאני יודעת שאלך אחריו עד קצה העולם. אבל היום אני תוהה אם קצה העולם יכול להיות הבית שלנו, בישוב קטן," חצי שעה דרומית מתל אביב." הצוק שלי הוא נובלה שכתבתי לפני שנים. חלק מהסיפור מבוסס על מקרה אמיתי (ההתחלה). סיפור גמור
