דור מוצא את הזמן לחזור אליי באמצע היום. ברגע שאנחנו מתחילים לדבר, חול נכנס לעינה של נוי, ואני חייבת לנתק וללכת לשטוף אותה. כשאני חוזרת הוא כבר לא זמין. דניאל לא חזר לביתו והדאגה שלי מתערבבת בהבנה, שלבחור כמוהו לא חסר חברות לישון אצלן. יומיים נוספים עוברים מבלי שאראה אותו. אני מתחילה להיכנס לשגרה חדשה. כנרת בבוקר, חוזרים לצהריים לבית של אילנה, ובזמן שהילדים ישנים אני מבשלת. אני מתפקדת כמו רובוט, ומתחילה להאמין שאולי דור צודק. אני צריכה להתמודד עם הפחדים שלי ולחזור הביתה.
ריח של עוף בתנור מתפזר ברחבי הבית, בזמן שאני קוצצת את הירקות. הדלת נפתחת ודניאל עומד בפתח, החום הפתאומי בין רגלי גורם לי לחשוד שהשארתי את דלת התנור פתוחה. מבט מהיר מבהיר לי שהיא סגורה הרמטית. איך יכול להיות שבחור בגילו משפיע עלי ככה?
"מריח טוב," הוא מציין ונכנס למטבח. הרבה יותר פשוט לי כשהוא לא נמצא. הביטחון בהתנהגות שלו גורם לי לחוסר נוחות. הוא מציץ לתוך התנור, מרים את המכסה של הסיר. מתקרב אלי ומותח את ידו לצדי גופי, גונב מהקרש עגבנייה חצי חתוכה. בחזרה הוא יוצר מגע מרפרף על הזרוע שלי. אני מזכירה לעצמי שזה הבית שלו, ואני רק אורחת. מנסה לאסוף את המחשבות שלי ולדמיין את דור מול עיניי. אבל התמונה שלו רק מזכירה לי כמה הגוף שלי עורג למגע.
"נראה טעים," דניאל מוציא אותי משרעפיי.
"זה רק עוף ותפוח אדמה. הילדים שלי מאוד מוגבלים במה שהם מוכנים להכניס לפה," אני מנסה להזכיר לו ולעצמי, שאני נשואה ואם לשניים.
"גם אני," קולו העמוק גורם לדמיוני הפרוע לעלות תמונות לגיל שמונה עשרה ומעלה. רון יוצא מהחדר ומתקרב למטבח.
"אימא, משעמם לי," הוא אומר את המשפט, שאני כבר לא מסוגלת לשמועה. איך הוא הספיק להשתעמם דקה אחרי שהתעורר?
"מה דעתך על משחק כדורגל. אחד על אחד?" דניאל שואל אותו, והעיניים הכחולות של בני מבריקות מאושר.
"איתך?" רון בודק את השטח. מתקשה להאמין שמבוגר סוף סוף מוכן לשחק עמו.
"אתה רואה כאן כדורגלן נוסף? לא, אל תגיד לי שגם אימא שלך משחקת?" דניאל אומר ברצינות בזמן שעיניו תרות אחרי שחקן אחר בתוך הבית. צחוקו של רון מתנוסס בין הקירות, ומעלה חיוך על פניי. "אימא שלי? היא לא מצליחה לבעוט בכדור. אתה לא מבין. אני מנצח אותה עשרים אפס," הוא אומר ורץ להביא את הכדור.
"תודה." אני אומרת לדניאל כשרון יוצא מקו הראיה.
"העונג כולו שלי." הוא קד בפני, ואני פורצת בצחוק קליל.
"יש לך צחוק יפה," כשהוא מצטרף אל רון בחצר, אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה צחקתי בצורה כל כך משוחררת.
אילנה חוזרת הביתה ועוזרת לי לערוך את השולחן. היא מזכירה לי את אימא שלי במידה רבה, אם להוריד את השתלטנות והנטייה הבלתי פוסקת לנהל את חיי. אני יכולה לראות עד כמה הנוכחות שלנו תורמת גם לה. נוי קוראת לה סבתא, ולא עוזבת אותה לשנייה. ואילנה רק מוסיפה עוד עצים למדורה, ומרעיפה עליה מחמאות, חיבוקים ומתנות קטנות. מנסה לעשות תסרוקות בשיער הדליל והקצר שלה, ואפילו מאפרת את העיניים הירוקות. אנחנו מתיישבים סביב השולחן, הילדים משני צדדי ודניאל יושב מולי.
YOU ARE READING
הצוק שלי- נובלה (גמור)
Romanceאני יודעת שאלך אחריו עד קצה העולם. אבל היום אני תוהה אם קצה העולם יכול להיות הבית שלנו, בישוב קטן," חצי שעה דרומית מתל אביב." הצוק שלי הוא נובלה שכתבתי לפני שנים. חלק מהסיפור מבוסס על מקרה אמיתי (ההתחלה). סיפור גמור
