הצוק שלי- נובלה (גמור)

פרק 2

עברו עשרה ימים ואנחנו עדיין בממ"ד. לא מעזים להתרחק ממנו למרחק העולה על ארבעים וחמש שניות ריצה. עשרה ימים שלא יצאנו מהבית. היינו אמורים להתרגל, להיכנס לשגרה. אך נראה, שעם כל יום שעובר, מפלס החרדה עולה. אימא עצבנית ושני ילדים, שלא יוצאים מהבית, הם שילוב מסכן חיים. כמו גפרור דולק ליד פצצה. את דור אני כמעט ולא רואה. הוא חוזר מותש למספר שעות, מתקלח, ישן ובורח חזרה.

המציאו להסלמה הזאת שם: "מבצע צוק איתן". טילים מגיעים עד גוש דן, חצי מדינה נמצאת תחת הפצצה, חיילים הרוגים, הרס וחורבן משני צדי הגבול. והם עדיין קוראים לזה מבצע.

הילדים צופים בטלוויזיה. מחכים שהזמן יעבור ונוכל לצאת מהחדר. בהתחלה, הייתי ממציאה להם משחקים, שרה שירים. הכוחות הנפשיים אזלו, ואיתם גם הרעיונות. במטבח יש חביתה חצי מוכנה על המחבת. השנייה שאני זורקת היום. החמאס מחכה במיוחד עד שאני אסיים לערבב את הביצים, אשפוך את הבלילה למחבת, ואז הם יורים. זו שיטת הניצחון שלהם עליי. לחסל לי את כל הביצים בבית.

זהו. הזמן עבר. ניתן לצאת ולהתחיל להכין חביתה חדשה. הילדים פורצים החוצה מהרגע שאני קמה. אני ניגשת למטבח בייאוש ומרוקנת את התוכן המחבת לפח. אזעקה נוספת תופסת אותי ברגע פתיחת דלת המקרר.

"מהר לממ"ד. האחרון ביצה רקובה," אני צועקת ומתחילה את הספירה בראשי. דפיקות הלב מאיצות, הן לא זוכרות שעשינו את התרגולת הזו כבר מאות פעמים. אני מתיישבת על המזרון, הילדים לידי מרותקים לסרטים המצוירים. כבר הפסקתי לכבות את הטלוויזיה בחדר הזה. 'בום' חזק כל כך. שוב זה קרוב. תמונות של פגיעה בבית שלי מתחילות לעלות. רסיסים, זכוכיות, חלקיקי מתכת מפוזרים מכל עבר. אני מבינה שאין בזה היגיון. הדמיון שלי משחק בי. אך מה אם נצא מהממ"ד והבית מרוסק? הלב מתחיל לפעום כל כך חזק שהשכנים וודאי שומעים אותו. הפחד עוטף את גרוני בידיו השחורות ולוחץ על קנה הנשימה שלי. אני לא יכולה לנשום. הממ"ד הסגור מונע כל כניסת אוויר מבחוץ. אני חייבת חמצן אבל לא יכולה לקום ממקומי. הדמעות זולגות מעצמן. 'תירגעי. את בחדר עם הילדים. הם ייבהלו! אסור שיראו אותך ככה!' אני צועקת על עצמי. אבל זה לא עוזר, הגוף רועד והבטן מתכווצת. אלוהים תגרום לזה להפסיק, אני מתחננת. אני מצליחה להניע את גופי קדימה ואחורה כמו בתפילה, בתקווה שזה ירגיע את הרעידות ואת כאב הבטן. אולי זו מחלה? אולי חטפתי וירוס? אולי זה התקף לב? מה עובר עלי?

"אימא, הכל בסדר?" קולו של רון מרחיק את הידיים המזוהמות של החרדה מגרוני, ומחזיר אותי למציאות. פעימות הלב מתחילות להירגע והחמצן מתחיל להגיע לריאות. היד נשמעת לי ואני מצליחה לנגב את הדמעות. "כן חמוד. נזכרתי במשהו עצוב." אני מוצאת את קולי. מה קורה לי? אנחנו יושבים בממ"ד עשרים דקות. הרבה מעבר לנדרש. הילדים על קוצים, הטלפון ששכחתי בחוץ מצלצל בלי סוף. אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לפתוח את הדלת.