הצוק שלי- נובלה (גמור)

פרק 3

"אני שמחה שהחלטת להישאר אצלנו. הבית אומנם קטן. אך לא יותר קטן מהחדר במלון," אילנה מוחאת כף בהתרגשות.

"תודה, אנחנו לא צריכים הרבה. שקלתי לקחת אוהל ולהשתכן על החוף, רק לא לחזור הביתה," אני צוחקת, "אם תרגישי שהילדים שלי מפריעים לשלווה שלכם, אל תתביישי להגיד. אני לא רוצה להיות לנטל,"

"מה פתאום?! אני אשמח לרעש ילדים בבית. אין לי מה לצפות לנכדים מדניאל, לפחות לא בזמן הקרוב. ואת האמת, אני רוב הזמן לבד בבית. דניאל אומנם גר איתי, אבל הוא כמעט ולא נמצא," החיוך יורד מפני. עד עכשיו, עוד הייתה לי תיקווה שהוא לא גר שם. "במלחמת לבנון השנייה התגוררתי שבועיים אצל חברים בתל אביב, אז אני שמחה לעזור ככה למישהו אחר," היא ממשיכה מבלי לתת לי אפשרות להגיב לדבריה. "אני עובדת היום עד ארבע, דניאל הבטיח לחכות לכם ולהראות את הדירה עד שאני אחזור. תבטיחי לי שתרגישי כמו בבית," היא מתחננת.

"אני מבטיחה," מנסה להסתיר את חוסר הנעימות. אני מושיטה לה את מפתח המלון, והיא מסבירה לי איך להגיע לביתה במושב רמות.

הילדים נרדמו ברכב, אני מחנה אותו ליד המדרכה, רואה מולי את הבית הלבן, בעל גג הרעפים שאילנה דיברה עליו. הפרפר הצבעוני, שתלוי על הקיר הקדמי שלו, מבטיח לי שהגעתי למקום הנכון. דניאל יושב על כיסא נדנדה, במרפסת העץ, ומבטו חודר לתוך הרכב שלי. הוא מתנדנד קדימה ואחורה ושואף עשן מהסיגריה שבידו. ראשו הולך לאחור ותלתליו השחורות מקפצים בעקבותיו. כאשר מבטו חוזר אלי, שפתיו הבשרניות מתקרבות לצורת נשיקה וסליל דק של עשן פורץ מתוכן החוצה. הוא יכול להיות פרסומת לסיגריות. אין ספק שהוא גירה את החשק שלי לעשן, ולא רק. לא היה לי רצון עז כל כך לעשן מאז ההיריון עם נוי.

אני נשארת ברכב, מאפשרת לילדים לישון וממשיכה להתבונן בו. הוא קם ממקומו, מכבה את הסיגריה במאפרה, שאיני מצליחה לראות, מתחיל לרדת במדרגות ולהתקדם לכיווני. ההבנה, ששוב בהיתי בו בלי בושה, מנערת אותי מהקיפאון. תחושת אשמה מצטרפת לכאב הקבוע בחזי, ואני מניחה עליו את ידי, עוצמת את עיניי ונושמת נשימה עמוקה. שתי דפיקות על החלון מקפיצות אותי. הוא מביט לתוכי מהחלון, חיוך על פניו. רק שלא יעיר לי את הילדים. אני פותחת את הדלת בזהירות ומשחילה את עצמי בפתח הצר, שנוצר בינה לבין היד, שהוא הניח על הרכב.

"את מחכה להזמנה מיוחדת?" השעשוע בקולו מביך אותי. חם לי, שמש של סוף יולי משולבת עם רוח שרבית עוטפת את גופי כמו שמיכת פוך. או שאולי זה גופו שקרוב אליי יותר מדי.

"הילדים ישנים ברכב," המילים שלי רועדות, ואני מנסה לנער מעצמי את השפעתו, ולחזור לדבר כמו אדם בוגר. מבטו גולש לשמשה האחורית, והוא מוריד את ידו ומתרחק ממני, ברגע שמבחין בילדים.

"את צריכה עזרה להכניס אותם הביתה?" הוא שואל בנימוס. אני מהנהנת. עדיין מתקשה למצוא את המילים. אני מאשימה את החום, את הבלבול, את המצב המדיני. יש לי בעל שאני אוהבת, אין שום סיבה שאהיה מושפעת מילד בן עשרים וחמש.