כתם צל שחור נופל על הדשא. זרועות עקומות בעלי מיליון אצבעות המנסות לתפוס את העלים הירוקים. לחנוק אותם ולהסתיר מהם את קרני השמש האחרונות שטרם שקעו. איך יכולתי להכתים ככה את הנישואין שלי? להטיל צל כל כך גדול על האהבה שלי? אני עדיין מרגישה את השפתיים שלי פועמות, את טעם הסיגריה בפי, את ריח גופו באפי ורוצה עוד. אסור היה לי לטעום מפרי גן העדן, אני מודעת לעונש שיבוא. אסור לי להתקרב אליו! אולי באמת הגיע הזמן שאחזור הביתה. לבעלי. לאהבת חיי.
"אני חייבת לבקש ממך טובה," הקול של אילנה מקפיץ אותי ממקומי. אני עוצרת מהיד שלי לעלות ולהסתיר את שפתיי הנפוחות. זה רק יסגיר אותי.
"כל דבר," אני עונה ומתקרבת אליה.
"אסור לדניאל להיות עכשיו לבד. הוא עובר המון, אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לך. כל החברים שלו במרכז או גוייסו, ואני הבן אדם האחרון שהוא רוצה כרגע לצדו. אני אשמור על הילדים, בבקשה תיסעי להיות איתו. אני מפחדת ממה שהוא עלול לעשות לעצמו," היא מתחננת. כאימא אני מבינה את כאבה. הפחד המשתק שהילד שלך נמצא רחוק, ואתה לא יכול לעשות דבר. אני יודעת שזו טעות בשבילי להיות לידו עכשיו, אבל אחרי כל מה שאילנה עשתה עבורי אני לא מסוגלת לסרב. אני ילדה גדולה, הגיע הזמן שאתחיל לשלוט בעצמי.
"איפה הוא?" אני שואלת, והיא מסבירה לי איך להגיע לחוף פראי. הרכב שואג כאשר אני מתניעה אותו והרגל שלי קלה על הגז. אני יורדת בכביש עפר לפי ההכוונה שקיבלתי. החוף הזה באמת מוסתר. אם לא היו מדריכים אותי, לא הייתי מוצאת את דרך העפר לעולם. הדרך מתעקלת ויורדת, אבנים מקפצות מתחת לגלגלים ועשבים שוטים מטפסים עד גובה החלונות. 'את לא נוהגת בג'יפ! את תהרסי את הרכב!' הקול של דור מזמזם בראשי. אני בטוחה שהוא אמר לי את המשפט הזה לא פעם. אבל דניאל באמת נראה גרוע, ואילנה אפילו יותר. אני מתחילה לחשוש, לא מבינה כל כך מה אילנה מצפה ממני לעשות.
הדרך מתעקלת שמאלה לצידה של רצועת חוף בתולית. אני רואה את החוף במעומעם לאור הירח המלא, אין כאן איש. אני ממשיכה לנסוע, חוששת שמה טעיתי בדרך, עד שרואה אוהל קטן פרוש מתחת לעץ ערבה מחודדת. יורדת מעט מדרך העפר אל חלוקי החוף ועוצרת את הרכב. תוך כדי הריצה לאוהל אני מבחינה בדמות שפופה, יושבת על מזרון ישן ובוהה לתוך המים. אני מאיטה את הקצב, וצופה בגב החסון, שהפך כל כך מוכר עבורי במספר ימים בלבד.
אני נעצרת. שוקלת להישאר פה, לצפות בו מרחוק ולשמור שאינו פוגע בעצמו.
"נהנה מהנוף? יאללה תמשיך לנסוע הלאה. המקום תפוס," הוא אומר מבלי להפנות את הראש.
"זו אני," אני מצליחה לומר, עדיין שומרת על מרחק בטוח ממנו. הוא קופץ על רגליו ומסתובב אלי. מבטו מופתע. "אהבת מה שטעמת ובאת לעוד?" הטון הסרקסטי שלו גורם לי להרגיש זולה, רודפת אחריו למקומות מסתור.
YOU ARE READING
הצוק שלי- נובלה (גמור)
Romanceאני יודעת שאלך אחריו עד קצה העולם. אבל היום אני תוהה אם קצה העולם יכול להיות הבית שלנו, בישוב קטן," חצי שעה דרומית מתל אביב." הצוק שלי הוא נובלה שכתבתי לפני שנים. חלק מהסיפור מבוסס על מקרה אמיתי (ההתחלה). סיפור גמור
