אגם ואופק

פרק 9- עוזבת

-כעבור חצי שנה-
-נקודת מבט אגם-
עברה כבר חצי מאז שאופק נכנס לתרדמת הזאת, כל יום אני הולכת אחרי בית ספר לראות אותי, אולי הוא יתעורר אבל זה לא קורה, אני לא נותנת לעצמי להמשיך הלאה אני עוד אוהבת אותו ואני לעולם לא אפסיק, אני יודעת שהוא יתעורר מתישהו וכשזה יקרה אני אהיה לצידו, ״אגמי את לא מתפקדת, את לא הולכת היום לבית חולים, תעלי לישון״ אבא אמר לי, ״אני הולכת״ אמרתי, ״שמעת מה אמרתי אגם, תעלי לחדר״ הוא אמר והלך לסלון, ״נו אבל אבא!״ צעקתי, ״אגם, אני לא אחזור על זה שוב״ הוא אמר, ״אתה האבא הכי נוראי בעולם!״ צעקתי ועליתי לחדר, הוא לא יכול לעשות לי את זה! אופק צריך אותי שם למקרה והוא יתעורר, נכנסתי למיטה ועצמתי את עיניי.
-
׳אני אוהב אותך יפה שלי, תישארי חזקה, אני אתעורר מבטיח לך׳ הוא עמד מולי לבוש בלבן, ׳אופק! אני כלכך מתגעגעת אלייך׳ אמרתי בוכה, ׳אל תבכי יפה שלי, אני אתעורר׳, אני אחזור אלייך׳ הוא אמר, ׳תחזור מהר בבקשה׳ מילמלתי, ׳מבטיח קטנה שלי׳ הוא אמר.

״אופק!״ צעקתי והבנתי שזה היה חלום, אוף אני שונאת את החלומות האלה שמרגישים כלכך אמיתיים ואז אני מגלה שזה רק חלום, ״אגמי תרדי לאכול״ אבא דפק בדלת, ״אני לא רעבה״ אמרתי כמו בכל ערב, ״תרדי לאכול״ הוא אמר וירד למטה, הוא כלכך מעצבן בזמן האחרון, קמתי ונעלתי את נעלי הבית שלי וירדתי למטה, כולם כבר ישבו בשולחן, אמא הכינה ספגטי ושניצל, רוי כולו מרוח ברוטב ונועם משחק באוכל, אמא ואבא מדברים על משהו אקראי שהיה בחדשות ואני, אני חשבתי על אופק כמו בכל שנייה מאז המקרה, התיישבתי בכיסא ליד נועם והתחלתי גם אני לשחק באוכל שלי, ״אתה מוכנים להתחיל לאכול?״ אבא שאל ואני ונועם הרמנו את ראשנו מהצלחת והסתכלנו עליו במבט של ׳שחרר׳, ״תתחילו להתנהג כמו שצריך! אגם עברה חצי שנה, את לא יכולה לעצור את החיים שלך בגלל זה! אני לא אומר שתשכחי ממנו, אבל תתחילי לאכול, להתנהג כמו ילדה רגילה ולא כל יום אחרי בית ספר ללכת לבית חולים כאילו זה הבית השני שלך, תתחילי ללמוד למבחנים ולהשלים שעות שינה, את מאבדת את החיים שלך, ואתה? מה יש לך?״ אבא סיים את הנאום שלו אליי ושאל את נועם, ״אביב, היא עוזבת״ הוא אמר ועלה לחדר שלו, ״מ..ה?״ גימגמתי, החברה היחידה שתמכה בי כל הדרך עוזבת והיא אפילו לא טרחה להגיד לי, עליתי לחדר של נועם ודפקתי על דלתו, ״כנסי״ הוא אמר כאילו ידע שאני אבוא אחריו, ״מה זאת אומרת עוזבת?״ שאלתי כשנכנסתי, ״עוזבת, ההורים שלה אומרים שמאז שאני והיא ביחד היא הפסיקה ללמוד והתחילה להידרדר, היא עוזבת בגללי אגם״ הוא אמר ושיפשף את פניו, ״מה אני אעשה עכשיו?״ הוא שאל מיואש, ״אני מבינה על מה אתה מדבר״ אמרתי וחיבקתי אותו, אף פעם לא ראיתי ככה את נועם, הוא אף פעם לא מראה רגשות, ״אל תיתן לה לעזוב״ אמרתי, ״איך בידיוק? ההורים שלה שונאים אותי״ הוא אמר, ״אל תגיד את זה ככה, הם כנראה יותר מידי דואגים לאביב״ אמרתי מנסה להרגיע אותו, ״אני אוהב אותה כל כך אגם, אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד אותה״ הוא אמר ודמעה ירדה מעיניו, ״די נוםנום״ אמרתי מזכירה את הכינוי שנתתי לו בגיל 7, ״אני לא יכול להיות, אני תמיד דופק הכל, אני וההתנהגות המזויינת שלי״ הוא אמר מתעצבן על עצמו, ״די חיים שלי, אתה בסדר ואתה ילד מדהים! כל אחת הייתה רוצה להיות איתך וגם אביב רוצה״ אמרתי ונישקתי את הלחי שלו, ״אני אוהב אותך גמגם״ הוא אמר וחיבק אותי.

-נקודת מבט אופק-
שמעתי אנשים באים והולכים, שמעתי הכל את אגם בוכה את אמא שלי גם כן בוכה, רציתי לפקוח את העיניים ולהגיד להן להפסיק לבכות ושהכל בסדר, לא באמת הבנתי מה קורה להן ולמה הן בוכות, אבל לפי הצפצופים אני חושב שאני בבית חולים, אני זוכר שהייתי על האופנוע בדרך חזרה מהבית של אגם לבית שלי ואז התהפכתי אני זוכר את הכאב בראש ומאז הכל שחור, כל יום מחדש אני מנסה לפקוח את העיניים ולא מצליח אני לא יודע כמה זמן עבר אבל אני מרגיש שדי הרבה זמן, ״היי אגם הגעת״ שמעתי את אמא אומרת, ״כן״ אגם מילמלה ושמעתי אותה מתייבשת על כיסא לפתע הרגשתי את ידה אוחזת בידי, ניסיתי ללחוץ את ידי בידה שתדע שאני מרגיש אותה אבל לא הצלחתי, ״אופק שלי, תקום בבקשה! עברה כבר חצי אני נאכלת מבפנים, אתה חייב לקום״ היא אמרה בוכה, חצי שנה? וואו זה מלא זמן, לפתע הצלחתי ללחוץ את ידה והיא צעקה, ״מה קרה?״ אמא שלי שאלה, ״הוא לחץ לי את היד אני נשבעת!״