התעוררתי שוב. והתבלבלתי מאוד. מסתבר שזה לא היה חלום. כריס באמת היה לידי עם רגל חבושה. ליד כריס היו הרבה אנשים, היו כאלה שזיהיתי כמו אלכס ופרסי והרבה כאלה שלא זיהיתי... אבל לידי לא היה אף אחד. בלי כריס אני כלום ואין לח אף אחד. חשבתי לעצמי. ובדיוק כשהתחלתי להרגיש שאני לא הולכת לקבל תשומת לב מאף אחד ושלאף אחד לא אכפת ממני שתי נערים נכנסו לחדר הסתכלו ימינה אלי ושמאלה אל כריס והלכו אל כריס... נו באמת! מה ביקשתי?! קצת תשומת לב?. התחלתי לאבד תקווה שמישהו יבוא והחלטתי לנסות לקום וללכת מפה לבקתה. הייתי בדרך כשאני בטוחה שהדבר היחידי שהחזיק אותי שמחה כאן זה כריס שאותו כבר איבדתי ואין מצב שהוא ירצה לראות אותי שוב...
הלכתי לבקתה בדרך הכי קצרה שמצאתי באותו רגע. העיקר כדי להמנע מאוד אנשים וברוב גאונותי לא הסתכלתי לאיפה שאני הולכת, ונפלתי. יופי עכשיו גם ללכת את לא יכולה! מלמלתי לעצמי. זהו נמאס לי אני הולכת לקחת את הדברים שלי ולהתחפף מכאן. אני לא יודעת לאיפה ואם אני בכלל אשרוד בחוץ אבל לא היה לי אכפת. אני פשוט קמתי, ניקיתי את החולצה שלי מהחצץ והתחלתי לרוץ לבקתה בבכי. אל תשאלו למה בכיתי, אין לי מושג למה. אבל לא יכולתי להחזיק את הדמעות יותר.
כשהגעתי לבקתה ראיתי שוב את ג'ייסון ופייפר יושבים על המיטה מדברים אז החלטתי ללכת לחדר הקטן שהיה בצד שהשתמשתי בו כמקום חירום למקרה שארצה פשוט לשבת במקום שאף אחד לא יוכל למצוא אותי. עבר כמה זמן שפשוט ישבתי ובכיתי בשקט. כששמעתי את הסימן לארוחת הערב החלטתי להישאר עוד קצת עד שג'ייסון ופייפר ילכו. חיכיתי שם משהו כמו עשר דקות ואז יצאתי. התחלתי לסדר את הדברים שלי לתוך מזוודה, ואז שמתי לב שמישהו עמד והסתכל אליי. הסתובבתי לאט כשראיתי אותו. זה היה כריס!
הסתובבתי בחזרה והמשכתי לארגן את הדברים שלי. הוא התקרב אליי לאט לאט עם הקביים שלו ובשלב מסויים הוא היה שתי סנטימטרים מאחורי. החזקתי את המזוודה והסתובבתי. הבטתי בו במבט הכי זועם שיכולתי לעשות באותו רגע. עם עיניים אדומות מבכי ומזוודה ביד. הוא דיבר אליי. הוא התחיל לספר לי מה קרה ( למרות שכבר ידעתי אבל את זה הוא לא ידע ) ולמה היא כעס עליי.
" אז למה להאשים אותי? כל ה שהיה בינינו היה שקר וזאת הסיבה שאתה מוצא בשביל שאני לא אהיה יותר בסביבה שלך?" שאלתי אותו בקול תוקף ועצבני.
אני. אני לא ידעתי מה לעשות... הייצי כל כך עצוב ועצבני על זאוס וכשראיתי אותך... הוא אמר לי בקול רגוע ומתחנן ודמעות זולגות לו על הלחי. רגע כריס בוכה? הכריס בוכה?!
אני ממש מצטער הוא המשיך להגיד.
מצטער לא יעזור לי. אתה פגעת בי בצורה שאני בקושי יכולה להסתכל לך בפרצוף היפה שלך! ( למה אמרתי את זה?! ).
לא הייתי אמור לעשות את זה... אבל יש משהו שאת לא יודעת. את יודעת מה בכלל קרה אחרי שהתעלפת? כמה נבהלתי? ישר הרמתי אותך ורצתי איתך למרפאה. חשבתי שמשהו נורא קרה לך! באמצע הדרך מעדתי על אבן נפלתי ואז נפלת עלי והרגל שלי נחתה בתנוחה שבואי נגיד ככה לא אמורה ליהיות ככה. מזלי שפרסי ראה אותי והוביל אותנו למרפאה! אני יודע שעשיתי משהו נוראי אלייך אבל אני באמת מצטער בבקשה תסלחי לי! הוא אמר לי.
"כריס..."
"תענה לי בצורה ישרה וחסר לך שזה יהיה שקר!" אמרתי
טוב כריס אמר והמשיך לבכות.
ניגבתי את הדמעה שהייתה לו על הלחי ואמרתי " למה בכלל עשית את זה? למה ניסית לקחת אותי למרפאה? "
אני, אני. זה בגלל שאני אוהב אותך. הוא מלמל אליי, תפס לי את היד ביד החופשית שהייתה לו. ואמר " האם תסלחי לי ותוכלי ליהיות החברה שלי? "
אני כל כך התרגשתי!!! כריס כן אוהב אותי!
כריס... איך אני אוכל לסרב לנער הכי יפה והכי מדהים שפגשתי אי פעם בחיים שלי? אמרתי אליו
בתגובה כרס עשה רק דבר אחד. הוא הוריד את היד שלו מהיד שלי ונישק אותי. הרגשתי כאילו כל העולם שמקודם היה נוראי ואכזרי הופך לשמח ואוהב. שמתי את המזוודה על המיטה וראיתי משהו על הארונית שליד המיטה שלי. היה שם צמיד בצבע זהב עם אבני חן כחולות. הבטתי בצמחד וראיתי שאחת מאבני החן הכחולות הגדולה ביותר הייתה בעצם כפתור. שאלתי את כריס אם הוא ראה משהו כזה בעבר והוא אמר לי שלא. לחצתי על הכפתור ובתיך שנייה הייתה לי ביד קשת מדהימה מעוטרת בקישוטים ואבני חן!
ואו. אמרתי אבל אין לי חצים... ניסיתי למתוח את הקשת בשביל לבדוק איך זה להחזיק אותה וברגע שמתחתי אותה הופיע בה חץ. חת עשוי ברק כחלחל זהבהב!.
הדבר היחידי שעלה לי בראש זה שהקשת הזו בוודאי של ג'ייסון או של פייפר ושהם בטח שחכו אותה כאן. החזרתי את הקשת למצב של הצמיד ואמרתי לכריס בוא אנחנו חייבים למצוא של מי הקשת הזאת. הוא השיב בחיוך ואמר "קדימה!"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כרגיל זהו פרק כושל... התחלתי לרשום עוד סיפור ואם תרצו תוכלו לבדוק אותו. אני אשמח אם תגיבו ותרשמו לי הצעות ורעיונות שתרצו לראות בפרקים גם פה וגם בסיפור השני☺
YOU ARE READING
סיפור חיי המדהים/ פאנפיק- פרסי ג'קסון
Fanfictionאני לא בן אדם רגיל... או לפחות זה מה שהסבירו לי. אני סוג של חצי אדם חצי אל (מההה?!?!?) אני עדיין מנסה לקלוט את זה. מקווה שתהנו מהסיפור
