סיפור חיי המדהים/ פאנפיק- פרסי ג'קסון

פרק 8

סחבתי את הנער המשונה אל המרפאה. לא ידעתי שאני מסוגלת לסחוב מישהו לכזה מרחק.
נכנסתי וראיתי את אחת מבנות אפולו וביקשתי ממנה חדר לילד הזה ושהוא חניך חדש. היא הובילה אותי לחדר קטן מלא בקורי עכביש ואמרה לי שזה החדר היחידי שפנוי עכשיו ושהיא מצטערת אבל זה מה שיש לה לעשות כרגע.
הנחתי את הילד והחלטתי להדליק את האור ואולי לנקות מפה לשם את החדר.

* כעבור כשעתיים *

ניקיתי את החדר כולו כך שהוא נראה כמו חדש. אני די גאה בזה, עשיתי עבודה די טובה!
התחלתי לשמוע את הילד נאנח ומתחיל לזוז מתוך נסיון מההתעלפויות שלי לקחתי כיסא וישבתי בצד ככה שאני לא אהיה לו על הראש כשהוא יתעורר.
הוא התעורר והזעז את השיער מהעיניים והפרצוף שלו, הוא פתח עיניים
ואלו היו העיניים הכי יפות שאי פעם ראיתי. הן היו כולן שחורות והיו כל כך מהפנטות כך שלא יכולתי להפסיק לבהות בהן, המשכתי לבהות בעיניים שלו עד שהוא קלט שאני בוהה בו ואמר: "אני יודע שאני מדהים אבל מי את, איפה אני, ומה לעזאזל קורה פה?".
הו. מדהים. אחד שחושב את עצמו. הוא ישתלב מהר עם בני אפרודיטה.
אז ככה, התחלתי לומר. סיפרתי לו את מה שקרה ואיך שלקחתי אותו לחדר הזה ואיך שניקיתי את החדר ובקיצור הכל.
הוא הקשיב לי בעיניים פעורות ולבסוף אמר:"אז...אז אני בעצם חצי אל וחצי בן אדם?!?"
"בקיצור כן" עניתי לו
"מגניב" הוא השיב
אתה יכול ללכת? צריך לעשות לך סיור במחנה. אמרתי בקול סמכותי.
אני חושב שכן. אז בכל מקרה מה השם שלך?
השם שלי הוא לוסי ואני בת זאוס אז תיזהר ממני צעד אחד לא נכון ואני לא יודעת מה אני עושה לך עניתי לו. ומי אתה?
הוא ענה לי:"אממ... אני ג'יימס ואני לא יודע מי ההורה האלוהי שלי."
טוב. עכשיו בוא צריך להכיר לך את המחנה. אמרתי לו והובלתי אותו מחוץ למרפאה.