האם שני הפכים מוחלטים יכולים להתאהב באותה אחת?
❞כל החטאים שלי, כל הדרכים המלוכלכות, אני אקח אותם איתי לגיהינום, שם הדרך רצופה כוונות טובות.❝
אוֹן נח הוא ילד שמנת, הוא רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה; ממותג הנעליים עד למרצדס הכי חדישה. בתור אחד שכסף לא מ...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
פשוט ישבנו שם. היינו ערים ודיברנו. דיברנו על החיים, דיברנו על היום, על הלילה, על אלוהים ואמונות. על דברים קטנים ועל חלק מהגדולים, דיברנו על עתיד ועל כמה שהוא רחוק מהישג ידנו, כי לעולם לא נהיה בעתיד, העתיד תמיד הופך להווה וזה כנראה הדבר היחיד שאף אחד לעולם לא יוכל להשיג לא משנה כמה יש לו ביד.
הקפוצ'ון שלי היה כרוך סביבה והיא כמעט טבעה בתוכו, כל כך קטנה. ישבנו על חוף הים והשיער שלה התנופף הצידה ברוח הנעימה. היה קריר והים לחשש איפשהו שם בחושך, התנפץ וחזר אחורה ברתיעה, כאילו הרגע גילה את היכולות שלו. התפלאתי לגלות שהיא נשארה בבר עד סיום המשמרת שלי והאמת שמשהו בזה ריגש אותי; לדעת שהיא יושבת שם ופשוט ממתינה לי, מרחיקה מעליה כל גבר שרק מעז להתקרב אליה. יצר גברי פרמיטיבי התעורר בי כאשר ראיתי אותה מסרבת לכל הגברים האלה והיו הרבה מהם, לא שזה הפתיע אותי.
"אם היית רואה את אלוהים מה היית שואלת אותו?" שאלתי, כחלק ממשחק עשרים השאלות שלנו.
היא חייכה ברכות והידקה את רגליה אל החזה שלה. "אם הייתי שחקנית טובה." ואז היא הסיטה את מבטה המרוצה אלי. "ואתה?"
חייכתי. "מה קורה הלאה."
נויה שרקה חרישית בהתפעלות. "אז בוא נמות ביחד, כי אני ממש רוצה לדעת את התשובה לשאלה שלי וגם לשלך."
חייכנו זה אל זו ברכות ואז הסטנו את מבטינו קדימה, נהנים ממזג אוויר קריר ומלטף. לא נעים, אבל גם לא לגמרי קר. הייתי רגוע כשידעתי שאושר אצל סבתא וגם העדיף להמשיך אצלה עד למוצ"ש. היא הייתה כל כך מופתעת כשאמרתי לה שנבו לא רוצה לבוא לישון אצלה, אבל כשהסברתי שהוא פשוט מעדיף לעבוד היא האמינה לי. זה קצת צבט לי את הלב השקר הזה, כי היא תמיד סמכה עלי ואף פעם לא ערערה על דברים שאמרתי לה, הרגשתי כאילו אני מנצל את טוב הלב שלה.
"אוריאל."
אהבתי שהיא אמרה את השם שלי ככה; לגמרי בתמימות. הסטתי את מבטי הרגוע אליה והיא נראתה רצינית. "מה קרה להם?"
איכשהו היא לא אמרה למי, אבל ידעתי בדיוק למי התכוונה. המבט הרגוע שלי הפך לסוער והסטתי מבט קשה קדימה, מעט דרוך. כל הרוגע שהים הנחיל בתוכי נעלם כלא היה. הכל חזר אלי; כואב ולוחץ מדי. הגעגוע מחץ אותי מבפנים החוצה והייתי מת, מת. מת. הכל דעך לבד וכעת לעולם לא יהיה מקום שהוא המרגוע שלי, כי המציאות שלי פלשה גם הנה. מאז ומתמיד ניסיתי להיות בן האדם האופטימי שההורים שלי גידלו אותי להיות, אבל עכשיו הם לא כאן ומה זה בכלל שווה?
