האם שני הפכים מוחלטים יכולים להתאהב באותה אחת?
❞כל החטאים שלי, כל הדרכים המלוכלכות, אני אקח אותם איתי לגיהינום, שם הדרך רצופה כוונות טובות.❝
אוֹן נח הוא ילד שמנת, הוא רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה; ממותג הנעליים עד למרצדס הכי חדישה. בתור אחד שכסף לא מ...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
השמש חיממה כל חלק בגופי כששכבתי שם, פרוס איברים, על הדשא שנמצא בחצר בית הספר. הידיים שלי שימשו כמעין כרית לראשי ורגלי היו משוכלות. עם משקפי שמש על עיני, מסתירות את החטא, ואוזניות תחובות עמוק בתוך אוזני, משמיעות לי שיר עם סיפור חיים של מישהו אחר, הכל היה בדיוק במקום. כלום לא יכל להפר את השלווה שלי. בקבוק הקולה שלי שהיה ריק למחצה היה מונח בסמוך לראשי. קודם לכן לגמתי ממנו בכמויות נדיבות בתור מאנצ' של רגע. האוזניות הלמו ברכות על עור התוף שלי כאילו באמת היה תוף; הפכת להיות הפנים של כל מה שהלוואי והיה לי מכל מה שרציתי, חלומות הילדות שלי לקחו אותי למבוי סתום בפתח ביתך ואין לי לאן ללכת ושום דבר לעשות מאז ששמתי עיניים עליך.*
האוזניה נתלשה מאוזני ואני קפצתי ממקומי. "וואו," פניה של רביד היו מול פני, "אתה שר יפה."
"על מה את מדברת?" שאלתי בכיווץ גבות, עדיין שוכב על גבי כשהיא רכונה מעלי, פניה הפוכות מול שלי וגופה יושב בשיכול רגליים מאחורי ראשי.
היא צחקקה. "הרגע שרת דה אנג'לסי. אל תגיד שלא שמת לב."
דרך עדשות שחורות פניה של רביד קיבלו גוון כהה יותר, אך עיניה היפות עדיין היו ברורות למדי. בגלל שעדשות המשקפיים היו אטומות הרשיתי לעצמי לבחון את שפתיה, כי ממילא לעולם לא תדע שעשיתי זאת. שפתיה היו בצבע אדמדם, הפעם מבריקות והנחתי שהיא מרחה עליהן משהו שהחמיא להן והעצים עוד יותר את היופי שלהן. לפתע המשקפיים הוסרו מפני ואני סונוורתי מהשמש, התכווצתי והפניתי את מבטי הצידה. "מה את עושה?" שאלתי בכעס.
"רק בודקת את מצב העיניים שלך," היא אמרה ותפסה בפני, הכריחה אותי להישיר את מבטי כשהיא בוחנת את פני. ניסיתי להתנער ממנה, ללא הצלחה.
"אני שונא אותך," לחשתי.
"עישנת?" היא התעלמה מההערה הצינית שלי ושאלה. גלגלתי את עיני והתרוממתי על מרפקי רק כדי שאוכל להתקדם במעט עם גופי לעברה, כך שראשי נח על ברכיה ולא על ידי שכבר קיבלו סימנים של דשא. האמת, שפשוט לא רציתי להביט אל תוך עיניה בידיעה שמה שעשיתי היה שגוי. נכון, רביד לא ידעה על כך שעד לפני כמה ימים הייתי גמול לחלוטין מכל סוג של חרא כזה או אחר. אבל הרגשתי אשם וזו אשמה שאכלה אותי מבפנים, כי רק אני ידעתי על החטאים שלי. אמנם בשביל כל אדם אחר זה לא עניין גדול, שלוק קטן מהג'וני ווקר הזה או שאכטה קטנה מהפייסל ההוא, אבל בשביל מכורים גמולים זה היה עניין גדול. כל מעידה שנדמתה לקטנה וחסרת חשיבות בעיני אחרים, בשבילם הייתה עולם ומלואו. הרגשתי כאילו רצחתי את היושר שלי ולא רציתי שום האשמות מצידה של רביד שלא הבינה שהן יותר מדי משמעותיות בשבילי. אחרי אותו לילה בבר המסריח של נויה, בו שתיתי את עצמי לדעת, מצאתי את עצמי הבוקר עושה עצירה קטנה בבית הספר הישן שלי ושולח הודעה לארי שיפגוש אותי מחוץ לשער ויעביר לי בוף. אמרתי לעצמי שאם כבר הכל נזרק לעזאזל, אז שיהיה. מיותר לציין שהג'וינט האומלל לא סיפק אותי לגמרי, אמנם עברה שנה ויותר אבל הגוף לא שוכח והצבתי לעצמי רף שפייסל קטן לא יוכל למלא.
