האם שני הפכים מוחלטים יכולים להתאהב באותה אחת?
❞כל החטאים שלי, כל הדרכים המלוכלכות, אני אקח אותם איתי לגיהינום, שם הדרך רצופה כוונות טובות.❝
אוֹן נח הוא ילד שמנת, הוא רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה; ממותג הנעליים עד למרצדס הכי חדישה. בתור אחד שכסף לא מ...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
לפני שנתיים, בדיוק ביום הזה, הייתי הילד האופטימי שההורים שלי גידלו אותי להיות. אני זוכר שקמתי בבוקר ולא ידעתי שעוד כמה שעות החיים שלי, של כולנו, עומדים להתהפך ככה. הייתי נטול דאגות. נטול אחריות. מי ידע שבטעות של שנייה, בחוסר תשומת לב, הכל יעלה באש וישרף לנגד עיניי, ועם הכל גם החיים שהכרתי?
שנה שעברה, בדיוק ביום הזה, היה לי קשה לפתוח עיניים. רציתי לעצום אותן חזק ולהיעלם, פשוט ככה. לחדול מלהתקיים. לחזור אל החלק של העפר, לדלג על המלחמה היומיות הזו, שעוד רגע ומורידה אותי על הברכיים. מצחיק איך שהכל הידרדר במהירות שכזו, שאפילו בלבלה אותי, איך אנשים לא מבינים שבשנייה הכל יכול להתהפך, חיים יכולים להילקח, ואיך לא הערכנו קודם.
היום, בדומה לשנה שעברה, היה לי קשה לרצות להתעורר. זה מהימים האלה שאתה פשוט רוצה להישאב וגם המיטה לא יכולה להציע לך נחמה. יום קודם לכן היה גדוש במתח, כי כשישבנו כל האחים על הספה בסלון והעברנו מבטים זה עם זה, ידענו לאיזה יום אנחנו הולכים להתעורר מחר. היום בו החיים שלנו השתנו, בו הכל השתנה, אפילו אנחנו. מארבעה בנים לשני הורים הפכנו לארבעה בנים יתומים, על אף שלנצח נהיה הילדים שלהם ורק שלהם, לא של המדינה ולא של אף אחד שימלא את החלל שהותירו.
מוזר איך ביום יום לא היה לי זמן להכיל את כל הרגשות האלה שהציפו אותי מבפנים, אך הכל התנקז בדיוק לאותו יום, לאותו תאריך. כל מה שהדחקתי, כל מה שניסיתי לשכוח, הגיע בבום כעת, לא מוחק דבר, הכל גלוי ומכוער, אמיתי וכן. שקוף לחלוטין. לא היית צריך להיות חזק היום, זה היה היום היחיד שבו יכולת להיות חלש וזה היה בסדר. זה היה היום בו כולנו היינו חלשים, אך חזקים ביחד.
התהלכנו בבית בדממה, אפילו אושר קם בלי בעיה הבוקר. עשינו את הסידורים שלנו כשרק הצעדים שלנו נשמעים וכל אחד מכונס בתוך עצמו. המתנה לתור שלי בצחצוח השיניים, שטיפת פנים וקפה. אושר הכין לעצמו שוקו והתיישב על ידנו כשאנחנו לוגמים באיטיות מכוס הקפה שלנו ושותקים. כל אחד באבל פרטי משל עצמו, כמו מין טקס שהוא רק שלנו ולא לעיני כל. כל אחד התמודד עם האובדן בצורה שונה ואנחנו שתקנו ובכינו, ולא שפטנו. נבו דמע, והוא לא אהב לבכות ליד אף אחד, אבל הוא הניח לדמעות לזלוג כשהביט קדימה לעבר החלון שהציע שמש מנחמת. אפק מצמץ ונלחם בדמעות, ליטף את שערות ראשו של אושר שהניח את ראשו על השולחן ונמנע מלהביט בנו ואני הבטתי באחיי כשהתפרקו לחלוטין ובשקט ובנו את עצמם מחדש, כי אחרי היום הזה אסור לנו ליפול, רק להתחזק. זה היה היום שלהם, של ההורים שלנו, והקדשנו אותו להם. אפשרנו לעצמנו להרגיש היום, במרתון היומיומי לא היה לנו זמן לרחמים עצמיים, אבל כעת הזמן עצר מלכת ופשוט התמודדנו. רגש אחר רגש, דמעה אחר דמעה, בכינו על מה שהיה לנו.
