האם שני הפכים מוחלטים יכולים להתאהב באותה אחת?
❞כל החטאים שלי, כל הדרכים המלוכלכות, אני אקח אותם איתי לגיהינום, שם הדרך רצופה כוונות טובות.❝
אוֹן נח הוא ילד שמנת, הוא רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה; ממותג הנעליים עד למרצדס הכי חדישה. בתור אחד שכסף לא מ...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
זה קרה באיזה חמישי לא מתכונן. כשבעבר הייתי רגיל להתעדכן בכל מסיבה שווה באזור, כעת עט פיילוט שחור נח בין שפתיי והמוח שלי כמעט וקרס מעוד מחזה ספרותי שהייתי אמור לדעת בעל פה.
אמא שכבה על הספה כשראשה של רמה מונחת בחיקה והיא מלטפת את שערה כששתיהן שקועות בריאליטי רדוד חסר צבע, לעומת הצביעות שבו. אבא כבר מזמן קרס על הכורסה בתנוחה לא נוחה, נוחר בשקט. אפשר להבין למה קול זמזום השער לא היה במקום, השעה הייתה תשע וחצי בערב, פריים טיים, ריאליטי-שיט במיטבו והמשפחה שלי חצי מנומנמת. מבלי להביט בי אמא ביקשה שאבדוק מי זה, אז קמתי אל הדלת והבטתי בצג ולקח לי אולי דקה ואולי עוד קול זמזום כדי להבין מי עומד שם.
אור חמים האיר את פניה של רביד. היא עמדה עצבנית ומתוחה מול שער בית משפחת נח וזה הסתמן על כך שזזה כל כך הרבה במקום.
"מי זה?" שמעתי את רמה שואלת, אך במקום לענות לה פשוט לחצתי על הכפתור שפותח את נעילת השער והכנסתי אותה. אי אפשר לתאר אפילו מה עברתי בתוך תוכי בחצי שנייה הזו בה רביד שמה את פעמיה מהשער אל דלת הבית. לפתוח לה כבר את הדלת, או לתת לה לתקתק? להגיד לרמה למסור לה שאני לא נמצא? למה היא באה? למה לא פשוט התקשרה? היא לא יודעת מה קרה ומה עברתי, מבחינתה אני עדיין אותו ילד זין שדיבר אליה מגעיל פעם אחת יותר מדי. אז מה כבר יש להגיד שלא נאמר?
לבסוף נשמתי עמוק והחלטתי להתמודד. קרה מה שקרה ואי אפשר לשנות את העבר; הדיבור המלוכלך, חוסר האמון, הביטחון המזויף, כל אלה תמיד ישארו משהו מהעבר שלי ואולי יזכרו לי את זה לעד, אבל מכאן אוכל רק להשתפר ומי שיקבל את זה יקבל ואשמח על כך, אך לא אוכל לעשות דבר למישהו שלא ירצה יותר בחברתי ולא אוכל גם להאשים אף אחד, אפילו לא את עצמי. אז פתחתי את הדלת ועמדתי מול חלק מהפחדים שלי, רביד כבר הייתה בחצי הדרך אל הדלת וכשהגיעה היא פשוט נעמדה שם ובחנה אותי.
שערה היפה התארך מאוד, איכשהו נדמה כאילו לא התראינו יותר זמן משבאמת. עיניה הירוקות היו בוהקות כאשר לבשה חולצה בצבע זית בהיר, והיא נראתה אדישה. עד ששפתה התחתונה רטטה והיא מחקה כל מרחק שהיה יכול להיות בינינו בכך שמחצה אותי לחיבוק הדוק בשילוב של יפחה שלא הצליחה לרסן. פעם לא אהבתי חיבוקים, ולא כל סוג של מגע אינטימי כזה או אחר, אני מאמין שעדיין אני לא מעריץ גדול של יתר-מגע-רגשי, אבל כשזה מגיע ממישהי שפגעתי בה כל כך קשה ועדיין חזרה לעמוד מולי, לא דרך הטלפון, לא דרך חבר משותף, אלא ממש מולי, כאילו כלום מעולם לא שינה את מה שהיה לנו, הבנתי שגם אני זקוק לחיבוק הזה. אז עשיתי מאמץ והרמתי את שתי ידיי, הצמדתי אותן אל גבה התחתון וניסיתי לחקות איזשהו סוג של חיבוק. זה לא היה קל, כי לא הייתי רגיל, אבל האמנתי שאני בדרך הנכונה.
