לחפש אחר האושר

Part 1

‎"אמה אמה אנחנו נאחר" צרחות נשמעות
אני חייבת להיגמל מספרים זה כמו סם ,ממכר
את מתחילה ולא יכולה להפסיק ,עד שנגמר הספר ואז זה בדיוק כמו נרקומן שמחפש סם חדש אז אצלי זה הספר.
זה החוויה הזו שאת פותחת כריכה מחדש ונכנסת לעולם משלך, לפעמים שיש גיבורה בסיפור אז אני נוטה להאמין שמדובר בי ,נוטה לנסות להיכנס לראש שלה.
לא הצגתי את עצמי
היי אני אמה.
״נו אמה״ צעקה נשמעת שנית ,אמא שלי כזאת לחוצה.
אני משיבה לה בטון זהה ״אני באה רק רגע".
כשאני נזכרת בסיטואציה אני מרגישה כיאלו זה היה אתמול.
הכל התחיל ככה בדיוק
‎בתיכון הייתי נקראת תולעת ספרים שלא תטעו תמיד הייתי מקובלת באופן חברותי, אך עם זאת גם "חרשנית" שהדבר הכי חשוב שהיה לה זה הלימודים גלישה ועידו, טוב נו הלימודים היו לפני הכל ,על מי אני עובדת?
אתם בטח שואלים מי זה עידו.
עידו היה אהבת חיי במשך 4 שנים, החבר הראשון והאחרון שלי.
אני לא אשכח לעולם רגע לפני הכניסה לעזה הדבר האחרון שאמר לי היה
"אמה אני אוהב אותך, תשמרי על עצמך, אני לא יודע אם אחזור אלייך״
לא לא, עידו חזר אחרי המבצע, זה לא עוד אסון נוראי על אהוב שלא שב, אבל זה כן אסון.
זה כל כך אירוני, כי כמו שעידו אמר שהוא לא בטוח אם הוא יחזור אליי ,כך בדיוק קרה.
הוא אינו שב אל זרועותיי.
עידו זרק אותי אחרי המבצע בטענה שהוא אינו אוהב אותי.
מאז הפרידה, התגייסתי, השתחררתי והתחלתי ללמוד ספרות, הגלישה הפכה לתחביב ולא מקצוע.
כל פעם שאני מרגישה סוג של רצון לפרוק אני גולשת זה הדבר הכי משחרר.
אני יודעת מה אתם בטח חושבים לעצמכם בלב, כן כן זה עוד סיפור על תולעת ספרים שנהית סופרת חוותה אהבה נכזבת כמה צפוי זה.
‎אימי נכנסת לחדר "אמה נו באמת אנחנו נאחר, הספרית מחכה לך למטה רדי!" היא מצווה
שכחתי לרגע עד כמה היא היסטרית
אני עונה לה "אוקיי אוקיי לחץ לא יעזור פה"
אני יורדת לתחתית המדרגות, לסלון הבית .
הספרית עומדת מולי מסתכלת עליי ״וואו ,אין לנו כאן הרבה עבודה איזה שיער יפה".
המראה החיצוני שלי זה הדבר האחרון שמעניין אותי ,אבל אם אתם סקרנים אז השיער גלי שטני עם גוונים בלונדינים.
אני מתאפרת קלות, כבר סיפרתי לכם כמה אני שונאת איפור? למזלי התברחתי בגנים די משובחים.
ובגלל הגלישה העור של שזוף ככה שחייב איפור עדין.
אחרי כל המלאכה אני ממהרת לעלות לחדרי ולהתלבש הלחץ של אימי באיזשהו שלב רק מאיץ.
אני לובשת את השמלה בצבע זית עם המשלושים שמדגישים את הקימור והחזה.
ונועלת את נעלי העקב השחורות שלי
אימי ואני נועלות את פתח הבית ונכנסות למונית.
מאז שאבי נפטר זה רק אני ואימי אבי חלה במחלה ומאז נשארנו שתינו היא לא מחפשת גבר היא אומרת שאני הדבר החשוב ביותר והדבר החשוב ביותר צריך את מלוא צומת הלב ואני מרוצה, מה רע לי?
אנחנו יוצאות לחתונת בת דודתי מירב.
מירב הייתה ילדה מרדנית שכל הזמן מבריזה מבית הספר וחיה על אקסטות בגיל 16 הוריה לקחו אותה לפנימיה סגורה לשיקום היא בילתה שם כ4 חודשים לאחר שהשתחררה היא נשארה כיתה סיימ בגרויות התגייסה לאריות הירדן ושירתה כלוחמת והכי חשוב הכירה את בועז היפיוף של חיפה זה ששיחק בכל הבחורות באזור הצפון.
הם התאהבו והיום הם מתחתנים.
אנחנו נכנסות לאירוע מברכות את הוריה של מירב.
אימי ואני התיישבנו בשולחן המשפחה
ודודה אסתר מיד ממהרת לשאול "נו אמה מתי תחילת הלימודים?"
אני עונה לשאלתה "שבוע הבא, אני חוזרת לאוניברסיטה"
"אוויי נחמד נחמד" היא ממהרת להגיד
השולחן נקלע לשיחת זקנים ,מחלות ,השיחה הקבועה.
עד שבאיזשהו שלב זה נקלע לשיחת טחורים,
למה הייתי צריכה לשמוע את זה?
אני מחפשת הזדמנות ואיך שהיא מגיעה אני מתרוממת מכיסאי מתנצלת וממהרת לבר אני חייבת לשתות.
מישהו נעמד מאחורי פותח את פיו ואומר ״אולי כדאי שתפחיתי עם השתייה, האירוע לא כזה אסון".
אני מסתובבת ומולי בחור מרשים שחום עיניים כחולות זוהרות ושיער חום בהיר עומד מולי וחושף חיוך עם שיניים לבנות במיוחד.
אני שמה לב שאני עומדת מולו קופאה ולא מצליחה לדבר, אני לוקחת לי כמה שניות ומתעשתת על עצמי.
"סליחה, אנחנו מכירים?" אני שואלת עם חיוך על פני
הוא עונה לי מבלי להסיר את עיניו "נועם שניידר ואת?"
"אני אמה וייס, רגע אתה קשור לחתן?"
הוא מחייך "אח שלו"
אני מחייכת לנוכח החיוך שלו "אתה לא אמור לדפוק את הראש? בכל זאת חתונה של אחיך"
אני שמה לב שמשהו בהבעה שלו משתנה כאילו הוא מרגיש לא נינוח, אבל משהו בתת מודע שלי אומר לי שאני סתם מנתחת את זה יותר מדי.
הוא עונה לי בתגובה למה שנאמר "אני לא שותה, אז מה את עושה בחיים אמה?
הוא מיד משנה נושא ואני עונה לו "חוזרת ללימודים שבוע הבא ואתה?"
"סיימתי עריכת דין והתחלתי לעבוד לפני שבועיים במשרד עורכי דין, באיזה מוסד את מתחילה ללמוד ובאיזה מקצוע?
אנחנו מתחילים לירות אחד על השני שואלת וזה נהיה מין תחרות מי ישאל יותר ומי יענה פחות
"אוניברסיטת תל אביב וספרות ,אז באיזה עריכת דין אתה עוסק?"
"פשע, אז מיהו הסופר האהוב עלייך?"
"אילן הייטנר מכיר?"
הוא מחייך ועונה לי "שמעתי עליו פה ושם, כדאי שאזוז היה נעים להכיר אמה"
תמיד הייתי גרועה בפלירטוטים גברים רבים היו מתחילים איתי ,מעטים האלה שהתעניינו לאחר שפציתי את פי.
"היה נעים להכיר נועם" אני מחייכת
הוא לא מתכון לקחת לפחות מספר משהו? אנחנו לא נדבר בטלפתיה ..
הוא מתקרב לאוזני אני מרגישה את הבל פיו החמים אני קופאת ומרגישה מין משב רוח כזה גופי צמרמורות לנוכח הנוכחות שלו ומיד לאחר מכן הוא לוחש
"ללכת עם אהבתך יחף במדבר זו הרגשה ששייקספיר בימיו הטובים לא היה יכול לתאר במילים, וכשמיליון כוכבים בוהקים מעליך, השמיים בצבע כחול עמוק, צל ההרים נופל על המדבר, שקט עוצמתי ברקע, אוויר נפלא וידה של אהבת חייך אוחזת בידך, זה ממש כמו להיוולד מחדש".
ומיד לאחר מכן נעלם לא נשאר אפילו לשמוע את התגובה שלי.
אני נשארת חסרת מילים מתנשפת הדופק שלי על מאתיים
הוא ציטט לי שורות מתוך הספר "חוכמת הבייגלה" של "אילן הייטנר"
מי זה נועם הזה ולמה לעזעזל אני מרגישה כל כך מוזר לידו?