לחפש אחר האושר

Part 22

אני מחכה לעידו שיבוא והוא כהרגלו מאחר
"אני בחוץ" הוא מסמס לי אני לוקחת את המעיל ותיק הקלאץ מעבירה מבט אחרון במראה לבשתי את החולצה השחורה הצמודה עם הגינס הכהה סקיני גינס שמבליט את רגלי ומגפון עם עקב קטן ולסיום מעיל בורדו.
אני יוצאת לאוטו עידו פולט "וואו את ממש יפה." אני מחייכת אליו מתוך מבוכה מרגישה כיאלו אני בבלינד דייט ומעולם לא פגשתי את עידו, זה רק מחדד לי עד כמה עידו ואני לא נחזור להיות ביחד הוא מרגיש לי כמו זר שמנסה לפלוש לחיי.

אנחנו נוסעים ליס פלנט בלב המפרץ.
כשאנחנו מגיעים לקניון אנחנו פונים לכיון קניית הכרטיס ומתלבטים באיזה סרט לבחור בסופו של דבר אנחנו מסכימים ביחד ללכת לישמח חתני "שכחתי שלבחור איתך סרט זה שעות." הוא צוחק ואני משיבה לו "הפעם זה היה זריז, תודה אחר כך לאביב אלוש כל זה בזכותו." אנחנו צוחקים אני מסיטה את ראשי לצד ימין ורואה את מירב בועז נועם ולריאן.
מירב מתקדמת אליי "היי אהובה" ונותנת לי חיבוק גדול ואלייה מצטרפים בועז לריאן ונועם אני לא מסיטה את עיניי ממירב "רק לא להתקל בנועם רק לא להיתקל בעיניו של נועם" התת מודע צועקת לי ואז אני מסיטה את עיניי לא לנועם אלא ללריאן "עידודו מה נשמע מתוק? בוא ניפגש קצת ממזמן לא דיברנו." אני מגחכת עד כמה פתטית היא יכולה להיות "לריאן על עינוי לא חוזרים בפעם השנייה." עיניי נפערות ואני פולטת צחוק עידו מושיט את ידו אני נפרדת מהם לשלום ולא נתקלת בעיניו.
אנחנו מתקדמים לקולנוע עוצרים כמובן כי עידו לא יכול לוותר על פופקורן ומתקדמים לאולם אנחנו מתיישבים באולם בכיסאות שהזמנו "אני מצטער לא התכוונתי להיות גס רוח." עידו קוטע אותי ממחשבותיי.
"תודה זה היה ממש ממש טוב וזה הכניס לה כהוגן." אני עונה לו והוא צוחק "מה מצחיק?" אני שואלת "העיניים שלך איך הן נפערו כשאמרתי את זה." אני ועידו צוחקים שהוא מחקה את התגובה שלי ואיך לא באותה סטיאוציה שאנחנו נקרעים מצחוק בועז מירב נועם ולריאן נכנסים,
יותר מזה הם שורה אחת מאחורני אך באותם כיסאות, נועם מתיישב מאחורי ואני מריחה את הריח שלו.
הסרט מתחיל ואני חשה באי נעימות עידו שקוע בסרט ואני לא מצליחה להתרכז כל מה שאני חושבת עליו זה על נועם "עידו" אני לוחשת לאוזנו "אני קמה לשירותים" הוא מהנהן ואני בורחת לשירותים מבינה שזאת הנקודת מפלט שלי אני מתבוננת במראה ומחזירה את קצב הנשימות שלי להסדרן
כשאני יוצאת מהשירותים נועם עומד בחוץ אלוהים רק עכשיו שמה לב כמה הוא יפה "זהו חזרתם אחד לשנייה, סלחת לו?" הוא שואל "סלחתי לו, אבל לא חזרנו אחד לשנייה לא שזה עניינך." אני אומרת לו חותכת אותו אבל הוא תופס בידיי גבי מופנה לבטנו והוא נצמד אליי ידו חובקת את בטני הוא מריח את צווארי "כמה שהתגעגעתי לריח הזה" הוא לוחש ואני "הריח שויתרת עליו." אני לוחשת חזרה
"ואת עומדת לחזור לאקס שלך." הוא אומר "אולי ואולי לא זה כבר לא עניינך." אני אומרת לו ומנסה להשתחרר מהאחיזה הוא מהדק את האחיזה ומצטט לי משפט של ג'ון צ'רטון קולינס "מחצית מהטעויות שלנו נובעות מפני שהרגש שלנו פועל כאשר עלינו לחשוב, והשכל שלנו פועל כאשר עלינו להרגיש."
אני מגחכת ועונה לו "תשנן את המשפט הזה טוב טוב כי הוא נכתב עלייך, הפעם אני מצליחה להשתחרר מהאחיזה ופוסעת במהירות לאולם משאירה את נועם מאחורה "למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" עידו שואל "דאגתי" הוא מוסיף "עזרתי שם לאיזה בחורה." אני משיבה לו אנחנו ממשיכים לראות את הסרט בסיומו אני רוכנת לעבר עידו ולוחשת לו "בוא נלך מהר לא בא לי להיתקל בלריאן." הוא מהנהן ואנחנו פוסעים במהירות.
את האמת שלחשתי בכוונה לעצבן את נועם והסיבה שאנחנו פוסעים מהר לאוטו היא בגלל שאני לא רוצה להיתקל בנועם.
אנחנו נוסעים לכיון הבית וכשאנחנו מגיעים אני מודה לעידו על ערב נפלא נושקת בלחיו ועולה למיטה
שם אני נזכרת שוב ושוב בסיטאוציה עם נועם, הלוואי שהיה עושה איזשהט צעד לעברי
אני מתקשרת לתום
"הלו" הוא עונה "הייתי חייבת להתקשר לספר לך, אתה עסוק?" אני שואלת "לא אני פה עם שירי את על הספיקר ', מפריע לך אם היא תשמע?" הוא שואל "לא לא בכלל לא." אני אומרת ומתחילה לספר לו את כל אירועי הסופ"ש מיום שישי הפגישה עם תומר עד יום שבת הפגישה עם נועם. "הוא מאוהב בך והוא יכול להגיד שלו ולהכחיש אבל הבחור מאוהב בך" תום אומר אנחנו מסיימים את השיחה ונפרדים לשלום.
אני רוצה שנשלחה אליי הודעה זה נועם "את בבית?" הוא שואל "כן" אני עונה לו בקצרה "אוקיי לילה טוב" הוא רושם, מה עובר עליו? "למה זה מעניין אותך אם אני בבית או לא?" אני שולחת לו "רק רציתי לוודא שאת לא הולכת אליו ושאתם באמת ידידים יש לו מזל שאת בבית." הוא רושם ואני עונה לו בקצרה בשתי מילים "אתה אידיוט." ונשכבת על המיטה מיואשת
למחרת בבוקר אני קמה עם התיקים אמא מחכה לי במכונית, אני נכנסת למכונית אמא מגישה לי מין מארז מלבני כזה עטוף זה מרגיש כמו ספר "קיבלת משלוח אני לא יודעת ממי זה אני פותחת את האריזה הספר "קציצות" של אילן הייטנר הספר האהוב עליי בעמוד הראשון כתוב בכתב יד
"שמעתי פעם ברדיו איזה חכם מדבר, שאמר שאנחנו זה כל מה שמעל הטבע שלנו. יש את הטבע שלנו, וזה אנחנו, החיות, הגורילות, שאם אנחנו רעבים אז נרצה להרוג את ההוא לפנינו בתור במקדונלד'ס, ואם אנחנו ממהרים אז נחתוך את כל הפקק, ואם אנחנו רוצים עוד כסף אז נעגל קצת פינות, ואם אנחנו חרמנים אז נבגוד קצת, ואם אנחנו רוצים עוד כבוד אז נשקר קצת. אבל יש גם את האפשרות האחרת: לא להיות גורילה, להתגבר. לקלוט את עצמך ברגעים האלה ולעצור הכל ולהתגבר. וזו גם הבחירה החידה שלנו בחיים, כי מקדונלד'ס או בורגר ראנץ', פרטנר או סלקום, יס או הוט, זה לא בדיוק בחירה. הבחירה היא האם אני נכנע או מתגבר, כועס או מוותר, אוהב או שונא.
אז להגיד "ככה אני" זה לא תירוץ. כולנו ככה. השאלה אם אתה רוצה להתגבר על ה"ככה אני" ולהיות אדם, או להיכנע לו ולהיות גורילה."
- אילן הייטנר-
אני מצטער שאני ממשיך לפגוע בך זה לא מגיע לך
נועם שניידר.
אני שולחת לנועם הודעה "אז אתה מתגבר על ה"ככה אני ונהיה האדם שלא נכנע כועס, מוותר ושונא או שאתה נשאר הגורילה?"
הוא עונה לי באותה רגע על השאלה "אני נשאר אותו גורילה כנוע, אני מצטער אמה לא מגיע לך מישהו כמוני." הוא עונה
אז למה למה הוא שולח לי ספר למה הוא כותב מילים יפות "אם ככה המשך חיים נפלאים." אני שולחת ומכבה את הפלאפון.
ברדיו מתנגן לו השיר של שלמה ארצי "קצת משונה שלא נשארת" ואני חושבת לעצמי באמת קצת משונה שהוא לא נשאר "האם הוא יכול לקבל אותי? מכל השגעונות כבר נגמלתי בדיוק יצאה רכבת והאדמה רעדה קצת משונה שלא נשאר"