Body Say

26 - גבר גבר

"I was the man who never lied... never lied until today. But i just couldn't break your heart, like you did mine yesterday..." - maroon 5

אני מרגיש נורא. לא ראיתי את דילן כבר שבועיים כי אני לא מסוגל להסתכל לה בעיניים. היא חושבת שיש לי שפעת חמורה וממש מדבקת ובגלל זה אי אפשר לבקר אותי. האמת? אין לי כלום. אני פשוט חרא של בנאדם. היא סמכה עליי ואני הרסתי לה את החלום הכי גדול שלה. אבל הייתי חייב לעשות את זה, זה היה או אני או היא, ואני יודע מה היא הייתה בוחרת. עובדה שהיא אפעם לא באמת אמרה לי מה שינה אותה, עד כמה שאני יודע היא יכלה להמציא את כל זה. אבל עדיין. אני מרגיש נורא. כי אני אוהב אותה, עם כל זה שלא מגיע לה, אני אוהב אותה וכואב לי שיכאב לה. אז שיקרתי כי לא הייתי מסוגל לספר לה.

אני הייתי חייב את המקום הזה בייל, ההורים שלי לחצו עליי להיות שחקן מגיל קטן. לא שזה כזה נורא, זה פשוט לא מה שאני רוצה להיות. הייתי חייב להוכיח להם שאני יכול להגיע לדברים גדולים גם במקצועות אחרים. בגלל שסבא הלך לייל זה היה תירוץ מעולה ללכת לשם ולהתחמק מהעתיד שהם תיכננו לי.

'ג'וש אני בלחץ מטורף, המכתבים מגיעים היום מייל, דבר איתי ותחלים כבר!' היא מחכה למכתב שלא יגיע, לא נתתי לה אפילו סיכוי.

החיבור שלה שעטוף במעטפה ייסר אותי מהצד השני של החדר על השידה. החיבור שאף פעם לא שלחתי. כל השבועיים האלה הייתה לי מלחמה בראש, מצד אחד מתתי לקרוא מה כתוב בפנים, אבל מצד שני ידעתי שהיא בחיים לא תסלח לי אם אני אקרא אותו. היא בחיים לא תסלח לך על ייל גם ככה. בתכלס, מה יש לי להפסיד. קמתי ולקחתי את המעטפה. נשמתי עמוק וקרעתי את הפתיחה.

'בכל חיי רק אדם אחד ידע על הסיפור שלי, לכן קשה לי כל כך לדבר על זה. אבל המכשול הכי גדול בחיים שלי היה אח שלי'

אני זוכר את אח של דילן, קוראים לו שפרד נראה לי. אחלה גבר, הוא שנה מעלינו. הייתה אפילו תקופה שהייתי חבר שלו. אני לא מבין למה היא אומרת שהוא המכשול הכי גדול שלה.

'הוא גדול ממני בשנה וחצי. כילדים, גדלנו צמודים אחד לשני, אהבתי אותו, כי לימדו אותי שמשפחה חייבים לאהוב. למשפחה חייבים לסלוח. וגם.. רציתי שהוא יאהב אותי, כי לא היו לי אז הרבה חברים. מה שהוא לא עשה, סלחתי לו. במשך שנים היינו כמו בעל מתעלל ואישה מוכה ומאוהבת. יום אחד הוא היה מכה אותי עד מוות כי לא רציתי לעשות מה שהוא אמר, ויום אחרי זה הוא היה מתוק ונחמד אליי. הוא היה מתעלל בי, גם נפשית, הוא היה אומר לי שאני הילדה הכי מכוערת, הכי שמנה, הכי מגעילה והכי מעצבנת שקיימת, ושאין פלא שאין לי חברים. אבל אהבתי אותו. כי הוא אח שלי, וכי רציתי שהוא יאהב אותי. למרות הכל, הוא היה אחד האנשים הכי חשובים לי.
ההורים שלי תמיד אמרו שכל אחים רבים ככה, ושזה יעבור בסוף ואנחנו נגדל ונהיה חברים הכי טובים. כשהייתי בוכה ומתחננת אליהם שיעזרו לי, הם היו אומרים לי "תסתדרו לבד". שנאתי את המשפט הזה. כי איך אני יכולה להסתדר לבד עם מישהו שיש לו כל כך הרבה יתרון עליי? לא היתה לו אף חולשה, אף חוסר בטחון, אף עקב אכילס. הוא היה שובר אותי, ואז מחבר אותי חזרה עם סלטוייפ. אבל הסלוטייפ לא יכול היה להחזיק את כל החתיכות, וכל פעם שהוא שבר אותי, חתיכה ממני נעלמה. הוא לקח ממני הכל, את הביטחון שלי, את האמונה שלי, אפילו את התמימות שלי...

כולם תמיד היו מדברים איתי על איזה גבר הוא, ואיזה מזל יש לי שהוא אח שלי. התחלתי להאמין להם שאני זאת שלא בסדר ולא הוא. אבל הם אף פעם לא ראו את מה שקרה כשהיינו רק שנינו לבד בבית.

אני זוכרת פעם אחת, הוא רצה "לשחק" במסאג'יסטים, הוא אמר לי שבמכונים אמיתיים בנים עושים לבנות את המסאז' כשהן רק עם תחתונים. אבל לא רציתי להתפשט. אז הוא פוצץ אותי. הוא זרק אותי על הרצפה ובעט בי, תוך כדי שהוא מקלל אותי וזורק אליי עלבונות. במשך שבוע אחרי זה לא יכולתי ללכת ישר כי הגב שלי נפצע. יומיים אחרי זה ניסיתי להישאר כועסת עליו, אבל הוא השתמש בכל מיני בדיחות והתחנפויות, וכמובן שסלחתי לו.
ההורים שלי לא היו אומרים לו כלום, הם בכלל לא התעניינו במה שהיה קורה כשהם היו משאירים אותי איתו לבד בבית. סבתא שלי הייתה היחידה שהגנה עליי מפניו. היא הייתה לוקחת אותי אליה הביתה כל פעם כשהיינו רבים, ועושה ביקורי פתע כדי שיפחד להרביץ לי. אבל כשהיא מתה, כבר לא היה שום דבר שעמד בפניו.

כשהייתי בת 14, קרה משהו שגרם לי להתאפס. ילדה בשם לורי מצאה אותי בקצה של בית הספר יושבת לבד בהפסקה. היא ניגשה אליי והחליטה שהיא הופכת אותי לחברה שלה. היא לא הסכימה לוותר עליי, לא משנה מה ניסיתי, והיא התחילה לגרום לי להרגיש שמגיע לי יותר.
אז בפעם הבאה שאח שלי ניסה להכריח אותי לעשות משהו, עמדתי מולו, אבל הפעם באמת. בהתחלה איימתי שאני אזרוק עליו צלחות, אבל לא היה לי אומץ ולא רציתי שמשהו רציני יקרה לו. אחר כך בכיתי והתחננתי אליו, שהוא אח שלי ושהוא אמר לאהוב אותי... אבל כשהוא תפס אותי הוא חנק אותי כל כך חזק שלא הגיע לי שום אוויר לריאות. ראיתי את החיים שלי נעלמים, ובאמת הייתי בטוחה שהוא הולך להרוג אותי. ברגע האחרון הוא שיחרר אותי אבל באותו יום הוא מת בשבילי. החלטתי שאני בחיים יותר לא אתן למישהו להגיע כל כך קרוב אליי שיאפשר לו להשתמש בי ולהתעלל בי כמו שאחי התעלל. הבנתי שהאהבה שלי אליו היא זו שגרמה לי להיפגע ולא הרשתי לעצמי להרגיש יותר כלום כלפי אף אחד. אבל רק ילדה אחת הצליחה למצוא פרצה בחומה שלי, וזו הייתה אותה אחת שעזרה לי להבין מה אני שווה, ומאוחר יותר, גם להבין מי אני באמת ושאני לא הבחורה שאחי הפך אותי אליה. היא האירה לי את הדרך לאהבה האמיתית שלי, והראתה לי שלאהוב זה לא יכול להיות רע, אם את יודעת את מי לאהוב.'

התמוטטתי על המיטה והרגשתי את הראיה שלי נעלמת. אין פלא שהיא לא רצתה לספר לי את זה. אין פלא שהיא שנאה אותי ולא רצתה לסמוך עליי. אני הייתי חבר שלו. אני הייתי חבר של הנבלה הזאת. ואני לא יותר טוב ממנו. כי הרסתי לבן אדם שהכי הגיע לו לעוף מהעיר המחורבנת הזאת ולהצליח בחיים את ההזדמנות לעשות את זה ולהגשים את החלום שלה. אני חייב להגיד לה את זה, אבל איך אני מספר לה דבר כזה?