ישבתי בכורסה בספרייה של בית הספר בעוד מחשבות מתרוצצות בראשי. הנשיקה שהייתה לי עם לירוי אתמול גרמה לי לחשוב שאולי אני אוהבת אותו, ולא את קרטר, אך כשאני מסתכלת בעיניים המהפנטות של קרטר אני מרגישה שאין אף אחד סביבנו, שאנחנו לבד. כנראה הנשיקה הייתה טעות? אני כבר לא יודעת דבר.
"אפשר לדבר?" הרמתי את ראשי וראיתי את לירוי בעוד שהוא מגרד את ראשו, מראה שהוא נורא מובך. הנהנתי והוא התיישב בכורסה הכחולה שלידי, "מה העיניין?" שאלתי טיפה מובכת כמוהו. הוא השפיל את מבטו ושפשף את מצחו, "לגבי הנשיקה של אתמול..." הוא היסס טיפה בהתחלה אבל אז הוציא הכל החוצה, "הייתי מעורבב במלא רגשות ואני חושב שהנשיקה הייתה טעות." ברגע שהוא אמר את זה לא קרה כלום, לא התכווצות, ולא כאב.
"לגמרי טעות." זרמתי עם חצי חיוך, הוא קם מהכורסה והלך. למרות שהעיניין עם הנשיקה עם לירוי לא השאירה מקום לדברים אחרים כבר כמעט שכחתי מאבא שלי שברח. קמתי מהכורסה ויצאתי מהספרייה, וכשישר יצאתי נתקלתי במישהו וספרו נפל מידו, "אני נורא מצטערת!" התנצלתי ועזרתי לו להרים את ספרו, אך כשהרמתי את מבטי לראות מיזה, כריס, מעולה.
"לאן את כלכך ממהרת?" שאל בחשדות וסקר את פניי כאילו ימצא תשובה רק בעזרת הבעות פניי, או יותר נכון ימצא תשובה בעזרת קריאת מחשבות. "לכיתה, יש לי ביולוגיה עכשיו," גלגלתי את עיניי ונקשתי בשיניי מחוסר סבלנות.
הוא חיכה כמה שניות והעלה חיוך מעצבן ומכוער, "אז כדי מאוד שלא תאחרי," לחש ונתן לי לעבור, מה יש לו? עברתי אותו והמשכתי ללכת אך מה שהוא אמר גרם להליכתי לעצור,
"אני די בטוח שאבא שלך לא היה רוצה שתאחרי לשיעור," הסתובבתי אליו והתקדמתי אליו בהבעת פנים מאיימת. מה הוא לעזאזל יודע על אבא שלי? "שמעתי שהוא ברח לך מהבית של השריף אתמול, אני מקווה שכולם בסדר," הרגשתי את הציניות שהיה בדבריו, והעצבים שלי התחילו לעלות, "הגיע הזמן שתמצאו לעצמכם בית שלא נשרף, זואי." לחש באוזניי והלך בעוד חיוך מרושע היה על שפתיי.
בן זונה! מי הוא חושב שהוא?! ואיך הוא יודע שהבית שלי נשרף? ועל אבא שלי? אני חייבת לברר את זה.
הלכתי לכיתה וראיתי את קרטר עם קייט וקורי מדברים בינהם. צעדתי לעברם והמבט שלהם עבר אליי, "מישהו מכם דיבר עם כריס?" שאלתי בכעס ודפקתי את ידי על השולחן בזעם, הסתכלתי על כל אחד מהם והיה נראה שהם לא הבינו על מה אני מדברת, "מה? למה שנדבר איתו?" שאל קורי והרים גבות בהפתעה.
"אז תסבירו לי בבקשה איך לעזאזל הוא יודע שהבית שלי נשרף ושג'ורג' ברח?!" נהמתי בכעס והתאפקתי כמה שיותר לא להשתנות, "מה?!" קרטר פיער את עיניי וקם מהכיסא. קורי וקייט העבירו מבטים וגם הם קמו מהכיסאות. "כן! זה בטוח אשמתו!" צעקתי, הרמתי את הכיסא וזרקתי לעבר הקיר, אך לפני שהכיסא פגע בקיר לירוי תפס את הכיסא ומרוב הלם הוא החזיר כל-כך חזק עד שהכיסא נשבר. "אני די בטוח שהוא יודע על הבית כי זה היה בחדשות," ניסה קורי להרגיע את האווירה. "כן, בטח גם אבא שלה היה בחדשות, טיפש!" אמרה בציניות קייט ונתנה סטירה לראשו של קורי, קורי שפשף את ראשו מכאב.
"כריס לא חטף את ג'ורג', הוא ברח," אמר קרטר באנחה והתיישב חזרה בכיסא. לירוי מצא כיסא לא רחוק מאיתנו והתיישב בו, קרטר החזיק את ראשו עם ידיו ומבטו היה אל הרצפה, "אתה בסדר?" שאלתי בדאגה והנחתי את ידי על גבו, הוא נבהל והעיף את ידי באגרסיביות. "מה יש לך?!" צעקתי עליו וכיווצתי את גבותיי. הוא ניער את ראשו והסתכל עליי מופתע, "אני מצטער, אני לא יודע מה עובר עליי," לחש וקם לחבק אותי. נרתעתי טיפה ממגעו והתרחקתי. הוא השפיל את מבטו וראיתי בעיניו שהוא מצטער.
לירוי קם מהכיסא, לקח את ידי והרחיק אותי טיפה יותר מקרטר, "אני חושב שכל אחד ילך לשיעור שלו, היה צלצול." כולנו הסכמנו וכל אחד הלך לכיתה שהוא צריך להיות בה עכשיו. אמור להיות לי עכשיו את הדבר המטומטם של כריס, קורס צייד הזה, רוב הסיכויים שאם ידעו באנשי זאב אמיתיים הלך גם עליו, כי זה די בטוח שכולם נרשמים רק כי יש כלי נשק אמיתיים.
יצאתי למגרש וישבתי בספסל כמו שכל מי שהיה שם. חיכינו למורה, לכריס, אני מאוד מקווה שהוא יפול לאיזה בור ולא יצא משם בחיים. אבל כנראה שזה לא הולך לקרות כי הבחור בא עם מלא כלי נשק. קיוויתי שלא נצטרך להשתמש היום בכלים. קמתי מהספסל ושלחתי אליו מבט מאיים, חיוך קטן עלה על שפתיו, יום יבוא ואני ארצח אותו.
"זואי!" כריס צעק לעברי והוא הניח את הכלי נשק על הדשא הירוק. כולם קמו ועמדו בתור אחרי, לא הבנתי מדוע עשו את זה, אך זרמתי. לפתע משהו שוגר אליי ובמהירות תפסתי אותו, כדור לקרוס. "אחלה תפיסה," אמר בחור שמאחוריי שנראה ככל הנראה מופתע, "תודה." הודתי לו מבלי לדעת איך הכדור נזרק לעברי, הבטתי בכריס וגם הוא היה נראה מופתע.
"אני יכול להצטרף?" העברתי את מבטי במהירות לכיון השער וראיתי את אחי הקטן, ג'ואי ולא אחר. תהיתי מה הוא עושה כאן, עד שהבנתי, מה שאני עושה כאן. מנסים לגלות מה התוכנית של כריס. ג'ואי הצטרף לשורה ושלח לי חיוך תחמן, גם לי עלה חיוך קטן על השפתיים וזרק את הכדור מידי. חיכיתי שכריס יגיד לי משהו לעשות אבל במקום זה הוא הורה לי לשבת בספסל.
לא רציתי לעשות בעיות אז עשיתי כדבריו והחיוך ירד משפתיי, דמי התחמם ועצבים עלו למוחי. ניסיתי כמה שיותר להירגע, כי ידעתי שהוא מנסה להוציא את הזאב שבי, אבל לא הוצאתי, הצלחתי לשמור אותו בפנים. הוא הרים חץ וקשת קשתית וקרא לאחד הנערים שעמדו בתור שיחזיק את הנשק, הנער פחד בהתחלה אבל אז נראה שהתגבר על הפחד.
ידיו רעדו בזמן שהחזיק את הנשק, הוא כיון לכיון העץ הרחוק. כריס הסתכל עליי וחיוך קטן עלה על שפתיו, חיוך תחמני. הוא החזיר את מבטו על הנער ולחש לו משהו באוזן, הנער ההנן ושלח חץ לכיון החץ. אחרי חצי שעה השיעור נגמר וחזרנו לבית של לירוי, חשבתי שאולי אני אמצע לנו בית, אני לא חושבת שבטוח שנישאר בבית של ערפדים. ביקשתי מלירוי מחשב נייד והוא נתן לי את שלו, חיפשתי בתים במחיר זול, מצאתי בית שנמצא באמצע היער, חיפשתי את המספר טלפון של מי שמוכר את הבית והתקשרתי אליו.
קול גברי ענה לי לטלפון, ניהלנו משא ומתן ואמר לי שהוא יפנה לנו את הבית למחר, נורא שמחתי. הבית היה רחוק מהכל אבל מספיק קרוב בשביל להספיק להגיע לבית ספר בזמן. הלכתי לחדרו של לירוי ודפקתי על הדלת, הדלת נפתחה במקצת וראיתי את לירוי שותה בקבוק עם נוזל אדום בפנים. בטח זה דם, אבל מאיפה הוא השיג? "לירוי?" נכנסתי לחדר בהיסוס והוא הסתכל לעברי ומיהר להעלים את הבקבוק. הבטתי בו וראיתי שעיניו אדומות ושחור מתחתן, כמו אצל כריס. "תצאי מפה!" נהם, מרוב בהלה שמתי במהירות את המחשב על המיטה שלו ומיהרתי לצאת מהחדר.
YOU ARE READING
הזאב שבתוכי
Paranormalבירח מלא הם משתנים. הכוח שלהם גדל. הם מרגישים חזקים יותר, עוצמתיים יותר. זואי וג'ואי חיים ללא הורים, רק שניהם לבד. השנה מתחילה והם לא יודעים מה בדיוק יקרה בה. הם מוצאים אנשים, אנשים שיכולים לקרוא להם משפחה, ההרגשה של חיבור הופכת אותם ללהקה אחת. אך...
