הזאב שבתוכי

פרק 9

ישבתי בשולחן בכיתה. עכשיו יש לנו את חוג הצייד של כריס, אבל אנחנו לומדים בפנים עד שנלמד להשתמש בנשק, למרות שאין לי מושג למה הבית ספר מסכים לכזה דבר. כמה נערים התחילו להיכנס לכיתה, ואז מצאתי את מארק, נופפתי לעברו והוא התיישב לידי עם חיוך שמח על הפנים, "מה כל כך משמח אותך?" שאלתי אותו עם חיוך קטן בזמן שאני עדיין צופה בכמות הילדים שנכנסים לכיתה, ויש הרבה. התחלתי קצת לחשוש. "לא באמת חשבתי שאת תהיי פה." השיב ונאנח. אחרי כמה דקות כשכולם התיישבו וכריס נכנס לכיתה.

כריס היה נראה יותר חיוור ממה שהיה. בשולחנו היה שק שחור וענקי. כריס השתיק את כולם שדיברו ללא הפסקה וחייך את החיוך המכוער שלו. הוא פתח את השק והתחיל להוציא משם אקדחים, חץ וקשת ועוד דברים שהיו נראים לי מוזרים ומוכרים. כריס התחיל להסביר על כל כלי נשק, וכל פעם שהסתכל לכיווני חיוכו ירד. אני חושבת שהוא לא ציפה וכן שציפה שאבוא לכאן, זה אולי נשמע מוזר אבל זה ככה. השיעור נגמר ואת האמת היה נורא משעמם.

אחרי הבית ספר אני, קרטר והאחים שלנו יצאנו לריצה ביער. "מי שמגיע לעץ הגבוה מנצח." קורי הציע תחרות וכולם הסכימו. רצנו כולם, אני וקרטר ראשונים קייט אחרינו ואז ג'ואי וקורי. לפתע נשמעו צעקות לכמה שניות ואז נפסקו. עצרתי וגם קרטר, קייט עצרה וקורי התנגש בקייט. את ג'ואי לא ראיתי. "ג'ואי?" קראתי לו אך לא שמעתי את קולו. "איפה ג'ואי?" שאלתי את קורי כי הוא היה איתו, וכתגובה הוא משך בכתפיו כלא יודע. "ג'ואי?" קייט קראה לו גם אך שוב לא שמענו את קולו.

"בואו נתפצ-" שיגור של חץ נשמעה שקטעה את דברי, עצמתי את עיניי ושפקחתי אותן ראיתי את קרטר מחזיק בחץ שמולי. הסתכלתי מסביב ולא ראיתי אף אחד, "מי שם?" קורי צעק והסתכל סביב. שום קול לא נשמע עד שהרחתי את ג'ואי. "ג'ואי איפה אתה?" שאלתי בקול רם וניסיתי להקשיב לקולו שהתחיל להמהם. עד שהתחלתי לשמוע את קולו. רצתי לכיון קולו של ג'ואי. אבל הוא לא נמצא שם. חיפשתי ולא מצאתי אותו. "ג'ואי!?" צעקתי מיואשת.

שוב צעקות, אבל לא של ג'ואי, של קייט. "קייט?!" שמעתי את קולו של קרטר צועק. הסתכלתי לשמאלי וראיתי את קרטר עצבני ומיואש גם הוא. אני מתחילה לחשוב שאני כבר לא מכירה את היער. "שלום לך זואי," שמעתי את קולו של כריס מהדהד לי בראש. הסתובבתי שוב ושוב אך הדברים היחידים שראיתי זה עצים וענפים. "חתיכת פחדן! תצא מהמחבוא שלך!" קולי התהדהד בכל רחבי היער. דמי התחמם, הרגשתי את ציפורניי יוצאים ממקומם, ניביי יצאו החוצה ועיניי שינו צבע. לקחתי אוויר ושאגתי הכי חזק שיכולתי. הוצאתי את הכעס שלי, הוצאתי הכל. דמעות התחילו לזלוג מעיניי ואז שמעתי שוב את קולו של כריס מהדהד מראשי.

"את לבד!"

"תצא מהראש שלי!" שאגתי. הרגשתי שאני יכולה להרוג כל אחד. הרגשתי שאני לבד, כמו שהוא אמר. עצמתי את עיניי חזק ושמתי את ידי על אוזניי כי מילותיו של כריס חזרו שוב ושוב. ישבתי על הדשא מנסה לשלוט בעצמי, בזאב שבתוכי. אף פעם לא הרגשתי ככה, אף פעם לא היה לי רצון כל כך להרוג. "אני לא מפלצת! אני לא רוצחת!" התחלתי לצעוק, מנסה להתגבר על דבריו של כריס. צעקתי שוב ושוב אבל קולו של כריס עדיין בראשי. אבל אז התחלתי לשמוע קולות, קולות שאני אוהבת לשמוע. הקולות של ג'ואי, קרטר, קורי וקייט. כבר לא שמעתי את קולו של כריס, רק שלהם. "זואי תנשמי ותפקחי את העיניים." שמעתי את קולו של ג'ואי לוחש לי באוזני. נשמתי עמוק ופקחתי את עיניי באיטיות.