הזאב שבתוכי

פרק 18

עברו חודשיים וכולם אדישים להכל. לא ראיתי את כריס בכלל בחודשיים האלה בבית הספר. שמעתי שמועות שהוא התפטר. קיוויתי שהוא עזב ולא יחזור יותר בחיים. ראיתי מידי פעם את לורן ולירוי מתנשקים ליד הלוקרים. לורן הפסיקה לדבר איתי. כל פעם שאני רוצה לדבר איתה או שאני פונה אלייה היא הפנתה לי את הגב והלכה. קייט ומארק ביחד. ושמתי לה שקורי וקייט לא מדברים עם קרטר. כשהגענו הביתה כולנו התיישבנו לאכול. כל אחד היה עסוק באוכל שלו. אני לא יכולה יותר. נמאס לי!

דפקתי בחוזקה על השולחן וכל המבטים היו עליי. ״תפסיקו! מה יש לכם?! אתם חייבים לדבר אחד עם השני! אתם משפחה! אנחנו משפחה! ותפסיקו להיות קרים כמו ערפדים!״ נזפתי בהם וקמתי ממקומי. קצת התחרטתי שהזכרתי את המילה ערפדים. קורי השפיל את מבטו והשאר עדיין הסתכלו עליי. ״תסתכל עליי, קורי, כשאני מדברת!״ צעקתי עליו והוא הסתכל עליי במבט עצוב. היה שקט מביך והורידו ממני את המבטים, התיישבתי בחזרה בעצבים והסתכלתי על האורז עם הקטשופ שעדיין לא נגעתי בו.

״אני מצטער שלא אמרתי כלום, וששיקרתי, זה לא היה במקום.״ הצטער קרטר וכולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק והביט באחים שלו. ״שיקרתי שאלה היו ציידים כדי שלא תפחדו לחיות איתי, כי הייתי מול ערפד בגילי והפסדתמ לו. לא רציתי שתחשבו שאני חלש, לכן אמרתי שאלה היו ציידים, כי הם בדרך כלל לא יהיו בני שש והם ידעו מה יהרוג אותנו.״ הוא סיפר והעביר את ידו בשיערו. הבטתי בציפורניי. חשבתי על מה שלירוי סיפר לי. על זה שכריס היפנט אותו וגרם לו לעשות את זה. ״ביום שגיליתם לירוי סיפר לי שכריס היפנט אותו כמו שהיפנט אותי בשביל שיהרוג אותם, וזה לא רצה בזה,״ לא הרמתי את מבטי. שיפשפתי את עיניי והבטתי על קרטר. ״שמענו הכל,״ אמר ג׳ואי לפתע ומשך באפו.

״ואת מאמינה לו?״ שאל קרטר בכעס. ״הוא לא שיקר כשאמר לנו שכריס יפלוש לנו לבית,״ רמזתי לו ונחיריו התרחבו. הוא קם מהשולחן והלך לחדרו. ״אני מאמינה לו,״ קייט אמרה והמשיכה לאכול. ״הרי הוא באמת היה חבר שלנו וכשהיינו צריכה את העזרה שלו הוא היה שם,״ הוא אמרה בפה מלא באוכל. לא התאפקתי וצחקתי בקול למראה שלה. ג׳ואי הביט בה וצחק גם הוא ורק קורי חייך קלות. ״מה איתך קורי?״ שאל אותו ג׳ואי. אני סומך עלייך זואי, אם את מאמינה לו אז אני מאמין לו.״ חייכתי אליי וצחקנו כולנו ביחד.

בתום הארוחה קורי הציע שהוא ישטוף כלים ואני די הייתי בשוק שהוא הציע, אך לא התנגדתי. עליתי למעלה ועברתי על החדר של קרטר. עצרתי לרגע והלכתי אחורה. עצרתי בדלת שלו והקשתי בדלת. הוא פתח את הדלת האדישות אך ברגע שראה אותי פניו שוב זעפו. נכנסתי מבלי לשאול אותו והסתובבתי אליו. ״אתה יכול להגיד לי מה יש לך?״ כעס והוא סגר את הדלת אחריי. ״תיכנסי, בכיף,״ אמר בציניות והתיישב על המיטה. הסתכלתי אלי ושמתי את ידיי על מותניי, מחכה לתשובה ממנו. הוא הביט בי ונאנח. הוא נשען אחורה ונשכב על המיטה. ״למה את מאמינה למזדיין הזה?!״ שאל בעצבים והניח את כפות ידיו על עיניו.