POV:לואי
יצאתי מביתה של אלה עצוב ומתוסכל אני לא מאמין שצילמו אותנו עכשיו אני מבין למה קפצו עלי הפפרצי בשאלה 'מי זאת הבחורה שלך לואי?' היא צודקת באמת היתי אגואיסט לא חשבתי על ההשלכות אבל כ"כ רציתי אותה שלא היה לי אכפת שסיבכתי אותה נכנסתי לביתי מטיח את כל התיסכול על כד מסכן שדמם לו על השידה בכניסה לביתי "אני כ"כ אדיוט!" צעקתי על עצמי מתישב על הספה כשראשי מונח בין שתי ידי "מה אני עושה עכשיו?" שאלתי את עצמי לחשוב על מה אני הולך לעשות כדי לתקן את המצב לאחר שעה של בהייה בתיקרת הסלון ומחשבות רבות הגעתי למסכנה שכדאי לי להתרחק ממנה לתת לה מרחב איתי היא רק סובלת
pov:אלה
"אלה? מיי? מה קרה?" שמעתי את קולה הרך של אמי מתחזק ככל שהיא מתקרבת "אני...אממ..." החלה מיי מגמגמת אך עצרתי אותה מתורוממת ממנה ומביטה באימי "מיי מתוקה אני חושבת שאני ואלה נישאר לבד כרגע אני חושבת שהיא צריכה את זה" מיי הנהנה לעבר אימי ואלי ויצאה מהבית "אלה יפה שלי" התישבתה אמא על הספה למולי מלטפת את שערי "מה קרה?" אמרה "לא קרה כלום" אמרתי מוחה את דמעותי "זה לא נראה לי כמו כלום אץ יודעת שתוכלי לדבר איתי" ניסתה אמא להוציא ממני מידע אך הפרחתי את דבריה בכך שבילפתי לה כי רבתי עם חברה טובה שלי והיא האמינה מחבקת אותי ולוחשת כי זה לא סוף העולם
לאחר זמן מה שישבתי עם אמא היא סיפרה לי שבעוד כחודש היא טסה לאירלנד מטעמי עבודה והסבירה לע כי אני אצתרך לגור במשך חודש או יותר אצל אחי אורי בלונדון כי לא כדאי שאשאר לבד הנהנתי בהסכמה ועליתי לחדר האמבטיה לוקחת כדור אדוויל מארון התרופות והולכת לישון בחדרי על אף שהשעה מוקדמת רק 20:00 לא מעוניינת לעוד חדשות היום רוצה להתנתק מהמציאות ולשקוע בחלום
