חודש עובר ואני ניגש למבחנים ועובר אותם בלי שום בעיה. אני מקבל את תעודת סיום הלימודים שלי ומשתחרר מהלימודים באוניברסיטה סופית.
אני לא מרגיש את השמחה והאושר שציפיתי להרגיש, אני מרגיש נורא והמצב שלי מתדרדר לאחר סיום הלימודים, גם מבחינה פיזית וגם נפשית. אני מרגיש מחורבן, עמוק בחרא, אני שוכח להתגלח, מוצא את עצמי זרוק על הספה ברוב משך הימים, מסריח מסיגריות ואלכוהול, נמצא חסר הכרה ברוב הזמן. אני מזניח את עצמי מבלי לחשוב על המחר, מבלי לחשוב יותר מידי על כלום, פשוט זורק את עצמי על הספה ומקווה שההרגשה המחורבנת שלי תעבור מתישהו בקרוב.
בהתחלה דארן מארח לי חברה ואנחנו שותים עד שאנחנו מאבדים את ההכרה לגמרי, אבל מהר מאוד הוא משלים עם קרלי והם חוזרים להיות ביחד, מה שגורם לו להפסיק לשתות וסוג של להזניח אותי באיזשהו מקום. אבל זה לא מטריד אותי, אני נמצא בבועה מנותקת מהעולם, במרחק של אלפי קילומטרים מהגוף שלי. נשארים רק אני הפיזי, הסיגריות והאלכוהול שמשרתים והורסים אותי.
הסיגריות מאבדות את הטעם שלהן, אני לא מרגיש את טעם הרעל הקטלני על לשוני מרוב שהאלכוהול שרף את בלוטות הטעם שלי. אני מטושטש לגמרי וכבר לא זוכר איך זה מרגיש להיות פיכח.
ביום שישי בערב דרו ואנדרו מגיעים אליי הביתה ומציעים שנצא לאיזה בר מקומי. אני לא יודע מאיפה אני מוצא את הכוח להקים את עצמי מהספה ולהסכים לבוא איתם, אבל אני עושה את זה. אני מסכים ואנחנו יוצאים.
אנחנו שותים כל הערב ואני שותה כמות כפולה משל דרו ואנדרו ביחד. שום דבר לא משתנה בבר, אני שותה בדיוק כמו שאני שותה על הספה שבבית שלי.
בשלב כלשהו במהלך הערב הבנים נמאסים עליי ואני מצטרף לקבוצת בנות ומשתעשע איתן ומפלרטט עם שתיים מהן. את אחת מהן אני מצליח להרשים ואנחנו מעבירים את הלילה בשירותים בבר עד שאנחנו מסיימים והיא הולכת, אני נשאר לבד ומסיים את הלילה בשירותים עם שלולית קיא שלא הצלחתי לכוון לאסלה.
קרוב לשעה שלוש לפנות בוקר, אנדרו מגיע ומוצא אותי שבור על רצפת בשירותים של המועדון המזויין הזה. הוא מקלל ומוציא אותי מהמקום. דרו מגיע גם הוא, וגם הוא מקלל. הם מורידים ממני את החולצה המלוכלכת והמסריחה וזורקים אותה למדרכה, אני נשכב במושב האחורי ברכב ונרדם למחצה.
העיניים שלי כבדות והגוף שלי בתרדמת, אך המוח שלי ער לגמרי ואני כולי שקוע בשיחה של דרו ושל אנדרו למרות שאני לא מצליח להבין מילה ממה שנאמר.
"אני צריך סיגריה!" אני נוהם והמילים שלי יוצאות לא ברורות.
דרו מצקצק בלשונו ומשחרר קללה החוצה, אנדרו כולו שקוע בנהיגה. אני רוצה לחזור על המילים שלי שוב ורוצה שיביאו לי סיגריה לפה ויציתו לי אותה, אבל אין בי את הכוח להניע את שריריי הלסת שלי ולדבר. זה פשוט דורש ממני יותר מידי אנרגיה.
YOU ARE READING
Marlboro Hate
Fanfictionהמשך לספר ״Marlboro Love״ -- ״נערה בת פאקינג שבע-עשרה שברה לי את הלב.״ טעם האלכוהול כבר לא מרגש את ג׳סטין, והריאות ממזמן הפסיקו לשרוף. נדמה שהפתרון הכי נכון שהוא מצא לעצמו בכדי להתמודד עם הכאב הוא שתייה ועישון. החיים ממשיכים הלאה, אך חייו כאילו נתק...
