אמנזיה

פרק 6 - להשאיר חותם

כשחזרנו לחדרנו אני וג'ולי היינו רטובים כהוגן ואפילו ננזפנו על ידי האחיות שהיו במקום. הסכמנו עם ג'ולי שהיא תהיה הראשונה שתיכנס למקלחת ובינתיים הוצאתי את הפיג'מה שלי וניגשתי לחלון, מציץ החוצה. הספסל שמאט נשאר לשבת עליו כעת היה ריק. נשארתי לעמוד ולבהות בגשם שתידפק על החלון במשך כל הזמן הזה בו ג'ולי התרחצה כדי לא להתיישב על המיטה ולהרטיב אותה. לא יכולתי שלא להבין לליבו של מאט. גם אם זה לא נאמר בבירור, הוא מרגיש את הסוף מתקרב והוא רוצה לחוות ולחקוק בזיכרונו כל חלקיק של חיים. 

מצאתי את עצמי נושך את שפתי בכאב. ממה שהספקתי להכיר את מאט, הוא היה בחור טוב וכל זה לא הגיע לו. איך ייתכן שדווקא אדם כמוהו יצטרך להתמודד עם המחלה הארורה הזו? הוא רק בן עשרים וחמש, יש לו כל כך הרבה לראות וכל כך הרבה לחוות. אפילו אין לו אישה או ילדים עדיין, נורא עצוב לחשוב שאדם יעזוב את העולם הזה בטרם עת ולפני שהשאיר אחריו חותם.

דלת חדר הרחצה נפתחה והעירה אותי ממחשבותיי. ג'ולי יצאה משם בפיג'מה ורדרדה עליה היו מצוירים חתולים. לעזאזל, אם היא נראית ככה כשהיא בפיג'מה מעניין איך היא נראית בחיים האמיתיים. מצאתי את עצמי מתאר אותה בשמלה צמודה וחשתי בסומק קל עולה על לחיי.

"אתה נכנס או מה?" ג'ולי צחקקה למראה המבטים ששלחתי אליה ואני הנחתי את ידי על עורפי בחוסר נעימות. זה לא הזמן להתרגש, ברנדון. 

"כן, כן." כחכחתי בגרוני ועקפתי אותה במהירות, נכנס לחדר הרחצה וסוגר את הדלת מאחוריי. לקחתי מגבת נקייה ששכבה שם ותליתי אותה על הוו יחד עם הפיג'מה, פושט את הטרנינג שלבשתי מעליי. ניגשתי אל המראה ונעמדתי מולה, סוקר את גופי. כל הקעקועים שנתקלתי בהם בכל פעם שעמדתי כאן לא נתנו לי מנוח. למה הרגשתי כזה צורך להשחית את הגוף שלי? קעקועים אמורים להיות משמעותיים וכשאתה נכנס לזה עמוק מדי זה כבר מאבד את כל הטעם. השמש על צווארי, העוגן על זרועי...זה לא נראה שמאחורי הקעקועים הללו עומד הגיון כלשהו, מלבד דמות המלאך הבוכה שככל הנראה קועקע כדי להנציח את זיכרונה של אמי וקעקוע המאזניים - שהיו המזל שלי. תהיתי מה היה טיב הקשר ביני לבין אמי ואיך היא נראתה. האם אני דומה לה או לאבי? למען האמת קיוויתי בליבי שזו לא תהיה האפשרות השנייה. לא הייתי רוצה לדמות לאדם כה שפל. ברוב טיפשותי זירזתי את העובדת הסוציאלית לעזוב ולא ביקשתי ממנה אפילו לבדוק אם יש בידיה תמונה כלשהי של הוריי. 

נכנסתי תחת זרם המים החמימים ועצמתי את עיניי, מתענג על התחושה. אחרי שקודם לכן הרהרתי לגבי גורלו של מאט המחשבות הטורדניות הגיעו גם אליי. לעזאזל, אם לא הייתי שורד את התאונה הזו גם אני הייתי עוזב את העולם הזה מבלי להשאיר אחריי המשכיות. איך לעזאזל הגעתי לגיל עשרים ושש בתור רווק בודד? האם הייתי אדם כה נוראי ואף אחת לא רצתה להקים איתי משפחה, או שמא הייתי מאותם גברים שמפחדים להתחייב ומבלים בכל לילה עם בחורה אחרת? כל כך הרבה שאלות הטרידו אותי ואני הרגשתי את הכאב ראש לא מאחר להגיע.