אמנזיה

פרק 14 - אותו אחד

בהיתי בתמונה בפה פעור עד שהיא נשמטה מידי ומיד נשענתי על הקיר לנוכח הסחרחורת שתקפה אותי. הכל התערבב בראשי ופחדתי לחשוב את מה שאני אמור לחשוב, אך זה היה בלתי נמנע.

אלוהים, זה אני. כל הזמן הזה זה הייתי אני. אני החבר שהתעלל ופגע בג'ולי, אני אותו אחד שלמדתי לשנוא, אני אותו אחד שהרגשתי שאני מתחרה בו. אני אותו אחד שהרג את התינוק שלנו, אני אותו אחד שהשאיר אותה לבדה בעת התאונה וברח כמו פחדן ארור.

"לא, לא, לא." הסתובבתי אל הקיר והתחלתי לחבוט בו שוב, ושוב, ושוב, עד שידי כאבה וכתמים אדומים נוצרו על הקיר הלבן. עמדתי כך מתנשף דקות ארוכות עד שלבסוף הרמתי את התמונה והתהלכתי לעבר הספה. הנחתי את התמונה על השולחן מולי ותפסתי בראשי בחוזקה, מהדק את לסתי. רציתי לצרוח, רציתי לבכות, רציתי לטפס על הקירות. איך זה יכול להיות שכל אותו זמן אני הייתי אותו בחור אכזרי? לפתע נזכרתי בחלק מדבריה של ג'ולי לגבי החבר שלה, וכעת הם התחילו לקבל משמעות אחרת.

"לעזאזל, ג'ולס." מלמלתי המום בעת שהגשם חזר לתדפק על החלון בשקט. חפנתי את פנייה בכפות ידיי והכרחתי אותה להסתכל עליי. "אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת ככה. את שווה הרבה יותר ממה שאת חושבת. את בחורה מדהימה ומגיע לך רק טוב, מגיע לך שיאהבו אותך."

"אני יודעת. אבל הוא כל הזמן השפיל אותי וגרם לי להרגיש שלא מגיע לי שום דבר."

"ובכן, זה לא נכון." ביטלתי את דבריה. "רגע...הסיוטים שלך, זה בגללו?"

"אתה לא מבין. אני כל הזמן חולמת עליו, הוא רודף אותי. אני מפחדת שבכל רגע הוא יחזור ו..." היא שוב החלה להתייפח ואני מיהרתי לחבק אותה אליי.

"די, תפסיקי. תירגעי." ליטפתי את גבה והרגשתי את הכעס מתחיל לפעום בראשי. "הוא לא יחזור. אני מבטיח לך שלא."

הבנתי שבכך שהיא אמרה שהיא פוחדת מכך שבכל רגע הוא יחזור, היא בעצם פחדה מכך שזיכרוני ישוב אליי ואני אחזור להיות אותו אדם נוראי שהייתי לפני התאונה.

"חכי רגע." נשמתי עמוקות, "אני רוצה שתבטיחי לי משהו."

"מה קרה?" היא קימטה את מצחה בשאלה.

"תבטיחי לי ש...אם הוא יחזור לחפש אותך, את לא תיכנעי." הבטתי בה בתחינה. ידעתי שעכשיו כשהיא תהיה במרחק של מאות קילומטרים ממני, אני לא אוכל לשמור עליה יותר.

"ברנדון..." היא השפילה את מבטה לרצפה באשמה, עד שלבסוף הרימה אותו חזרה אליי והביטה בי בעיניים בורקות. "בבקשה אל תבקש ממני להבטיח לך דברים שאני לא בטוחה שאוכל לקיים."

ראשי הלם מכאב שחצה את כל פניי והרגשתי כאילו הוא עומד להתפצח לשניים. לא האמנתי כמה טוב-לב ואצילות יש בבחורה הזו, כמה אמונה. עם זיכרון או בלי, עכשיו הייתי בטוח בכך שהיא האישה הכי חזקה שהכרתי. במקום לברוח ממני בצרחות ולשנוא אותי עד יומה האחרון, היא נתנה הזדמנות לאדם החדש שאני - בידיעה שהאדם שפגע בה היה אני. היא באמת ובתמים הייתה שם בשבילי ומחתה את דמעותיי בזמן שנפשה כל כך כאבה בגללי. האדם שניסיתי לשכנע אותה לא להיכנע לו הוא בעצם אני, וכעת הבנתי מדוע היא לא יכלה להבטיח לי זאת. כיצד היא יכלה לעשות זאת אחרי שכל הזמן הזה הייתי לידה והצהרתי בפניה על אהבתי? עכשיו הבנתי שכל מה שעשיתי במשך כל הזמן הזה היה לבלבל אותה.