אמנזיה

פרק 3 - פיסות מידע

בהמשך השבוע הרופאים הצליחו להשיג את העובדת הסוציאלית שטיפלה בי עוד מהימים בהם התייתמתי, מריה וולטרס, והיא הסכימה להגיע ולספר לי מעט על העבר שלי. הייתי לחוץ לקראת בואה והכנתי את עצמי נפשית לשמוע מעט על העבר שלי. בשעה שתיים בצהריים האחות נכנסה והודיעה לי שהיא כאן. נשמתי עמוקות וסימנתי לה להכניס אותה. נקישות עקבים נשמעו מבחוץ ולחדר נכנסה אישה מבוגרת וצנומה, אולי בשנות החמישים לחייה שנשאה תיק חום בידיה. היא הייתה לבושה בשמלה שחורה שכיסתה את ברכיה ושיערה הבהיר היה אסוף בפקעת מסודרת. אפילו לא שמתי לב שג'ולי הספיקה לעבור לכיסא הגלגלים ולצאת מהחדר כשהיא אומרת שתשאיר אותנו לדבר ביחידות. זה בהחלט הקל עליי, לא ידעתי מה אני הולך לשמוע מהאישה הזו ואם כדאי שגם ג'ולי תשמע את זה. היא התקרבה והתיישבה בכיסא שעמד ליד מיטתי, מניחה את התיק שנשאה בידיה על הרצפה.

"שלום, ברנדון." היא חייכה אליי חיוך קטן ומאופק בשפתיים דקיקות המשוחות באודם אדום בהיר, "אתה לא זוכר אותי, נכון?"

"לא. מצטער." הנדתי בראשי לשלילה.

"אני מריה וולטרס. טיפלתי בך אחרי מה שקרה להורייך כשהיית בן חמש עשרה." היא הציגה את עצמה, אך אני הרגשתי שאין לי סבלנות לכל ההקדמות האלה.

"מה קרה להם?" מיד שאלתי אותה. היא הרימה יד מלאה בצמידי זהב והעבירה אותה בשיערה המסודר.

"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת? כלומר, אולי כדאי-"

"אני רוצה." קטעתי אותה, מהנהן נמרצות. כל המסתוריות הזו רק הוכיחה לי שהיא עומדת לספר לי משהו נוראי, אך אני הייתי נואש. הייתי זקוק לפחות לפיסת מידע כלשהי.

"ובכן, בסדר. כרצונך." היא נאנחה, "התחלתי לטפל בך עוד כשהיית בן שלוש עשרה, אי שם בשנת אלפיים ושלוש. הגעת אליי ממשפחה בעייתית. אביך, ג'וזף, היה שתיין כפייתי והוא נהג להכות אותך ואת אמך, אמה, כשהיה תחת השפעה. ככל שהתבגרת נהיית חזק מספיק כדי להגן על שניכם ואביך החל לחשוש ממך. באחת הפעמים שהוא השתכר וניסה להכות את אמך, אתה התנפלת עליו וגרמת לו להגיע לבית החולים. זה כבר היה בשנת אלפיים וחמש. הסתתרת מהמשטרה אצל אחד מהחברים שלך, אך לבסוף הם מצאו אותך. ו...בעת שהיית עצור בתחנה, אביך השתחרר מבית החולים וחזר הביתה."

"אוקיי." דחקתי בה להמשיך לאחר שהיא עצרה. ראיתי שהיא בוחנת אותי בעניין ואת תגובותיי לכל הסיפור, אך אני המשכתי לשמור על ארשת פנים קפואה.

"הוא..." היא בלעה את רוקה בכבדות, "באותו לילה הוא רצח את אמך בדקירות סכין."

"מה?" פערתי את פי למשמע דבריה.

"אביך נכנס לכלא וגם הוא נפטר מדום לב כעבור ארבע שנים. מאז עברת להתגורר בפנימייה, תחילה ההתמודדות שלך הייתה קשה מאוד, לרוב התבודדת אך בעזרת פסיכולוגים רכשת לעצמך חברים והצלחת להשתקם. היית ילד טוב ומה שקרה לך גרם לך להתבגר קצת לפני הזמן. שהית בפנימייה עד שהגעת לגיל שמונה עשרה ועזבת, מאז לא שמעתי ממך. ובכן, עד היום. נורא הצטערתי לשמוע על מה שקרה לך." סיכמה. לטעמי היא המשיכה לדבר מהר מדי לאחר שהפילה עליי את הפצצה הזו, אך אחרי הכל היא נתקלת באינספור מקרים כאלה בכל יום.