Big shadow

פרק 2.

פרק 2:אותה שתיקה.

מגיל שלוש עשרה עד גיל חמש עשרה ירדתי עשרה קילו,ללא
תזונאית,ולא באופן מבוקר אלא פשוט בהחלטה של יום.נמאס
לחיות בתחושה שהמשקל מגביל,שהמשקל הופך אותי בעיני החברה לפחות טובה או מוצלחת.

אז ירדתי במשקל,התחלתי להתאפר,כן בגיל 13 כבר הכרתי את המסקרה ואת המעגל ריסים ואהבתי שפתון נוזלי,שהיום למשל
אני מתעבת ממש,בכל ליבי,נשמתי וברמ׳ח אברי השונים.נשאתי
על גופי צלקות ממילים שחדרו לנפש,בחטיבה לא רציתי להיות
המכוערת ההיא או השמנה ההיא,אז עשיתי כל מה שביכולתי בכדי לצאת מהגדרה הזו.

עד שהתעלפתי,אני זוכרת את הרגע במעורפל,הרופאה קשרה את זה לא ירידה הלא מתונה,אני קשרתי את זה לחוסר שעות שינה,לחץ לימודי,כי בפרק הזמן הזה החלטתי שאני לא רק שואפת להיות יפה אלא גם חכמה או לפחות מישהי שמצליחה
להוציא ציונים טובים,אבל כמו הדיאטה הלא מבוקרת שלי,
הציונים הטובים לא ספקו אותי בנקודה מסוימת,והשמונים וחמש הפך להיות נכשל בעיני,ואם לא הייתי מקבלת מעל לתשעים במקצועות מסויימים הייתי לובשת את פרצוף התשעה באב שלי.

הסביבה התחילה לקלוט את השינוי,להחמיא לפרגן ואז את שואפת לרדת יותר,אבל התהליך נתקע,ואת מרחפת לך שם
בתוך המשקל החדש שעדין לא מרצה אותך,את עדין לא הרזה
אבל פחות שמנה,אבל עדין המלאה...להגיע לבאר ולא לשתות ממנה זה המשפט המדוייק.

כשאני מתעוררת בבוקר למשמע הכלב של השכן אני כמובן מקללת אותו,את שניהם גם את השכן וגם את הכלב.למעשה אני אוהבת כלבים,רק לא בבוקר,ורק שהם לא נובחים...טוב זה לא שהכלב מפריע לי אלא הנביחה שלו,מפריעה לי להקשיב לעצמי וגם כך זו משימה קשה גם בלעדיו.

אני מתרוממת ממטתי בעלת המצעים בצבע קרם שכזה,מכניסה את כפות רגלי לתוך האווינס הנצחי שלי,שעבר כמעט הכל בחייו.בחיי שאם היה מקובל הייתי מסתובבת בכפכפים באופן
קבוע אבל זה נותן תחושה,לאחרים בעיקר,שזה ׳רחובי׳ מידי
פיגמתי שכזה,אבל אם לומר את האמת אני לא מבינה למה טייטץ איילים לא נחשב לפיגמתי שכזה?מעולם לא היה לי טייטץ איילים,אין לי בעיה עם איילים,אבל יש לי בעיה שהם עלי,עדיף שכל אחד ידע את מקומו על פני כדור הארץ.

פנים,מים,מים,פנים,מברשת שיניים ורודה שנים היא מתחלפת אבל תמיד נבחרת הרודה ולא אני לא אוהבת ורוד,בשלב
מסויים שכחתי אך הצבע נראה...אני יוצאת מחדר המקלחת והשירותים,וממהרת אל מקור החיים הנצחי שלי-נס הקפה של הבוקר,מדובר בהתמכרות קשה שהתחילה בגיל שמונה ונמשכת עד עצם היום הזה.רומן מרגש שלי ושל קופסת הקפה אני בטוחה שבמהלך השנים גמרתי עשרות או אפילו מאות קופסאות

בעודי מכינה את כוס הקפה הגדול שלי,הרבה של מעט אבקה
סוכר,תמי4 על מצב חימום המים.אני מתעדכנת באוואצפ בשטויות של היקום,סרטון שאמור להצחיק,לא אותי,לא הצחיק
תמונה של בן דוד של מישהו דווקא חמוד,ותזכורת לפגישת החברות שלי,כן לאור העובדה שסיימנו תיכון ואנחנו חרדות להמשך קיומו של הקשר אנחנו מנהלות פגישה,מדי שבוע,פעם בשבוע,אף על פי שביתר הימים אנחנו מדברות סלש מתכתבות