Big shadow

פרק 4.

belenchicano  רק רציתי לומר לך תודה שאת מדהימה!
ושאת באמת נותנת לי כוח לכתוב,הפרק מוקדש לך כי בעקיפין גרמת לי לכתוב אותו,אוהבת אותך מלא❤️

פרק 4:חיבוק מנחם.

אתה מנסה לייצר שלמות אבל נכנס ללחץ מחוסר ההצלחה.

פעם אמרתי למישהו שמי ששבעים כל החיים שלו יהיה שבעים
זה משפט שמבטא את חוסר האמונה שלי או את התקווה שלי במציאות ולא משנה כמה הצלחות אצליח לאסוף בחיים שלי לא אצליח לקבל כישלונות וישר אזרוק את עצמי למקום הזה של
׳השבעים׳ אחוז אני שונאת את חוסר הביטחון שלי,אבל אני לא מצליחה לעזוב אותו או לגרום לו לעזוב אותי אז אנחנו צועדים יחד במסלול החיים לפעמיים הוא מנצח,ולפעמיים אני...

אני מסתובבת בקניון,לבד,לפעמיים אני עושה את זה במיוחד שמתחשק לי להיות עם עצמי ובלי משפחה סלש חברים.אני חוטאה בהתבודדות אני מודעת לזה,לא מצאתי את המקום השלם שלי,ואם אני לא שלמה עם עצמי אך הוכל להיות שלמה עם הסביבה?

נכנסת לחנות בגדים מוכרת סורקת בעיני את הבגדים והחשש התמידי עובר בלב...כשאת לא מושלמת וכשאת לא מידה 34 חווית הקנייה עשויה להיות מסובכת וכואבת כי שוב את לא שלמה עם עצמך,את לא מקבלת את העודף בגוף ולא מוכנה להיכל שיש אנשים בעולם שנכנסים לתוך הבגד הקטנטן הזה
אני לא אומרת שלבנות רזות אין התמודדות או שהכל יפה או שלם בעולמם,אני יודעת שלא,אבל העובדה שאת מלאה ממלאה
את המקום השחור בלב,אני בטוחה לפעמים שכל גבר ברחוב יעדיף מישהי שרזה ממך,את בטוחה שכולם תוקעים בך מבטים
רק בגלל היותך מלאה,ואת אפילו מוכנה לאפשרות שתשארי לבד,ובמקסימום ביום מין הימים תאמצי ילד או חלדה ותנסי להעניק להם את האושר שאת לא קיבלת.

״רק זה?״המוכרת שואלת ויחד מציעה לי גרבים,תחתונים
,גופיות ועוד חפצים רבים שאין לי עניין כהם

״לא תודה״אני עונה במהירות שיא לכל הצעותיה מגישה לעברה
שטר של מאתים שקל אף על פי שהטישרט עולה הרבה פחות אבל אני זקוקה לעודף,אז אני מנצלת אותה,כביכול.

יוצאת מהחנות הבגדים המוכרת מחייכת לעבר הגלדריה המוכרת גם היא,אבל הפעם אני לא נכנסת לתוכה אם אני נכנסת לכאן אני לא אצא וכשאצא זה יהיה עם עוד כמה קילוגרמים עודפים או גרמים אני שוב מגזימה.ממהרת לעבר שער היציאה
מהקניון לגיון האוטובוסים כמובן שהרמזור על אדום הרכבים נוסעים קטנוע עוד קטנוע וה-אוטובוס אני כמעט מקללת אותו אבל רצה שהאור מתחלף לירוק,מתפללת בלב שהוא ימתין שלא אצטרך לחכות לבא

הפנטר שלא ידעתי שקיים בתוכי נעלם ברגע שהאוטובוס חולף לנגד עיני אני מתנשמת ומתנשפת שונאת תחבולה ציבורית זה דורש ממני לעמוד בלוח זמנים,ועכשיו אני צריכה לחכות לו..
אז אני מתיישבת בספסל לבדי דוחפת את האוזניות לתוך האוזנים מתעלמת מהעובדה שיש לי כמעט שלושים אחוז והאפיון שלי מתחיל לגלות חוסר עקביות בין רגע אני אראה חמש עשרה אחוז,יש לו קטע כזה לפעמיים...