Big shadow

פרק 7.

פרק 7:ריק מתוכן.

אני מכירה את השקט הזה בלילה שאת שוכבת במיטה בוהה בתקרה או בקיר והמחשבות משחקות תופסת,והיום עובר כמו
סרט נע ללא תסריט או הפיי-אנד.ואת אוכלת את הלב על כל מילה לא נכונה שיצאה או כל פעולה שלילית מרחיקה את רגשות השינאה מהחברה אבל שונאת את עצמך במקום הכי עמוק שיש,את מוצאת את המקום לסלוח לאנשים או ׳להעביר׳
אבל לא מוצאת את המקום לסלוח לעצמך,להקשיב לעצמך,
לאוהב את עצמך...

במחשבות כאלה אני מבלה את היום ולא רק את הרגעים לפני השנה במיטה,נכון יש ימים שאני חושבת יותר ויש ימים שאני חושבת פחות אבל בכל הימים ישנו חיפוש אחרי משהו אבוד
משהו שאי אפשר להניח אליו את האצבע,משהו שאי אפשר להגדיר במילים מדוייקות,אבל משהו עומד משם,נמצא שם
מחרף באוויר ובמהלך השנים ולא הולך אפילו שהסתיו מגיע ואחריו החורף ואז האביב והחמסין בפתח,הוא עומד בניגוד לרוח ולעונות השנה.

אני מעבירה את עיני אל ביתו של מאור,וממתינה לו שיופיע אני לא ממהרת להתקשר כי אני לא באמת ממהרת והעובדה שאני פה היא כי אם אבריז לו יום אחד,ביום אחר הוא יוליך אותי עד סוף העולם,אז אני מחכה,מתייאשת אחרי עשר דקות של המתנה ומחליטה לצלצל אל הבחור בכדי להבין איפה הוא נמצא ולמה לעזאזל הוא מאחר,הוא כמובן לא עונה,כי זה מאור,עד שהוא עונה הנשמה כמעט יוצאת .

עיני עוזבות את הבית של מאור,מתמקדות בשעה שמופיעה על צג המסך,התסכול מתחיל לאכול אותי אחרי חצי שעה של המתנה ורגשות של כעס על מאור מתחילות לאכול את המחשבות,למה הוא לא עונה,למה הוא מייבש אותי,ולמה הוא לא מודיע לפני...אני כמעט שוקעת לתוך הרחמים העצמיים אבל הרגלים שלי שמפתחות כוחות משל עצמם מובילות אותי אל האופק,אל המסלול שלי ושל מאור,גם בלעדיו אני אעשה את זה
אני לא צריכה אותו בשביל זה...טוב,אני צריכה אולי כי הוא הפרטנר שלי בשבועיים האחרונים,אבל אם הוא מזלזל בזמן שלי אני אזלזל גם בו...טוב עד הרגע הזה בלילה שאני אשכב במיטה ואחליט לסלוח לו או ׳להעביר׳ את זה כמו שאני תמיד עושה.

השמש צובעת את הרקיע בגוונים סגולים כתומים,מחזה יפה
השמש מפנה את מקומה לירח שפלש כמה שעות לפני,אבל נדמה שהיא לא כועסת יותר מדי אלא פשוט עוזבת בזמנה ונותנת לירח והכוכבים את הפיקוד על העסק,בלהאיר במעט את חייהם של הדמיות המתחלפות בעולם בקצב,כן דמויות לא אנשים,מי יודע אולי בשבילם אנחנו דמויות מסרט כל אחד מגיח לעולם בזמנו ומפנה את מקומו לבא בתור.

הדרך מייגעת,עם מאור אני פחות מרגישה את העובדה הזו אבל לבד הקושי פיזי יחד עם הקושי הנפשי אני לא נמנעת מלחשוב על מאור ועל העובדה שהוא הבריז לי ואפילו לא הודיע ואני לא נמנעת מלחשוב על העבודה שלי,ולא נמנעת מלטיפול לתוך תעיות על העתיד הצפוי ומה יהיה ואך יהיה ואם בכלל יהיה טוב
אני עוברת ליד מרכז שבו מתקיימות הופעות סטאנד-אפ,
ומופעים לילדים,אני די לא אוהבת מקומות כאלה,הם תמיד דחוסים וצפופים וגורמים לפקקים אדירים.