Big shadow

Big Shadow#2#

הקדמה 2-

ותכירו אותי,אני אסיף,לא מושלמת ולא קרובה לשלמות,אין לי עיניים בהירות,אין לי גוף חלומי,ורק לפעמיים בשמש השיער שלי נוטה להיות חום,בגדול הוא שחור,אני לא מושלמת,אני לא התגלות היופי בעולם,אבל זו אני,ואלו הם החיים שלי;

׳ודבקת בחיים למען תחייה׳משפט שמחרף מעל הראש שלי,
בתור אחת שקרובה למסורת היהודית,שיודעת כמה פסוקים
שמסתכלת על העולם מנקודה קצת מורכבת,בוגרת,יש אומרים
אז הפסוק הזה,מאחד החומשים מעלה בי שאלות אם דבקתי בחיים,אם אני דובקת בחיים אבל חושבת שברגע שיקרה לי משהו,שנניח אם מכונית תתנגש או שאכנס בקיר,האם ארגיש
שאיבדתי משהו?האם אפסיד משהו?מנלכולי,משהו,לא מעריך את החיים?יתכן...אבל הפעולה הפשוטה של להכניס אוויר ולהוציא אותו מרגישה לי מורכבת לכמה רגעים,לכמה שבועות
לכמה חודשיים,לכמה שנים...

במרצות השנים,לא הרבה השתנה,עדין העגלגלה,עדין האחת עם השומנים העודפים,עדין?לעולמים.ועם הזמן זה לא הופך להיות קל או פשוט,כי ברגע שאתה לא מעריך את עצמך אז אתה אפילו לא משתדל להיות טוב משהו,אתה מקבל את הבינוניות את העובדה שכולם יותר טובים ממך,אף על פי שלא תמיד זה נכון.

בעבר היתה לי חברה טובה,אני אפילו חושבת שבנקודה מסויימת הגדרתי אותה כחברה הכי טובה שלי,אבל אני מנסה להימנע מהגדרות ,וכמובן שלא מצליחה,הידד עוד דבר שאני לא טובה בו!

האמת שאהבתי את החברה הטובה ההיא,אני עדין אוהבת למעשה,שהיינו בקשר היא היתה אדם ישיר מאוד,אחד כזה ששום את האמת בפנים ללא בושה או מחשבה תחילה.יש בזה פלוסים ומינוסים אבל הדבר הגדול שיש בזה זה חוסר טאקט משובח.אני מעריכה אמת,תמיד אעריך,אבל האמת צריכה להיות מותאמת למציאות,ולפעמיים גם עדיף לשתוק.אפילו היום אני לא יודעת אם היא יודעת עד כמה המשפט שלה פגע בי,אבל זה לא משנה,מילים אי אפשר לקחת חזרה,ואני כבר לא כועסת,אם הייתי אוגרת כעס על אנשים,ולא משחררת,לא הייתי יכולה לגלות חמלה,רגש והייתי מסתובבת בעולם ככדור גדול שמתכונן
להתפוצץ על האנשים,על חפצים,על העולם על המדינה...

יום נורמטיבי,עדין בבית ספר ב׳.
זה היה בוקר של יום או אולי הפסקת עשר,לבשתי חולצת בית ספר בצבע כחול כהה,לדעתי שיערי היה אסוף בצורה מוקפדת
והיא היתה עם חולצת בית ספר בהירה ושיערה החום אסוף בקוקו ארוך,דברנו,אני אפילו לא זוכרת על מה בדיוק שוחחנו
אולי על מודלי יופי?דוגמניות?סדרות אני לא זוכרת יכול להיות
שבמהלך השנים הייתי עסוקה בהדחקה שלפעמים אני פשוט מנסה לחפש בזיכרוני דרכים למלא את החורים

׳את לא מתביישת שאת מסתכלת על עצמך במראה?אם הייתי אם לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית.״

בום!פצצה!היה רעש מסביבנו אבל בראש שלי היה שקט דממה
הייתי מבועתת תרתי משמע,הרגשתי כיאלו הצליפו בי ועכשיו אני מתמודדת עם המכות על העור.