take me Close To God

פרק 6: הבטחה

"היי"אמרה מאיה בדיוק שנחתנו לשולחננו
"היי"אמר עופרי לכיוון מאיה ואליי וראיתי את דניאל מתלבט אם לענות משום סיבה כלשהי עם עצמו אך לבסוף בוחר שלענות עם 'היי' מוזר שנלווה עם פרצוץ שפנה אליי וזה דיי הפתיע אותי.. למה מפתיע אתם שואלים אז בוא נאמר לכם למה .. אין בחור חדש או לא חדש ששם לב אלי ולא אל מאיה.

מאיה היא ילדה מאוד יפה בהרבה יותר ממני רואים עלייה שהיא יכולה להשיג כל בחור שהיא רק רוצה ולכן רמת הפולאריות שלה היא גבוהה והדוגמנות בשבילה זה תחביב שהיא פיתחה ולדעתה היופי שלה הוא נורמלי. ובכן, ה"נורמלי" הזה לא מתקרב לשליש מילה מיופיה המהפנט עם שערה המבריק ועייניה הכחולות כאוקיינוס שכל בן נופל לקסמיו,
וטובע בו. לפעמים אני שואלת את עצמי מה היא עושה איתי?! מה מיוחד בילדה משעממת עם עיניים ירוקות עם שיער חום משעמם ובסה"כ חיה את חיי בשקט ושעמום.. יום אחד שאלתי אותה את השאלה והיא ענתה ככה ואני מצטטת "גברת אנה היקרה את רוצה סתירה?! את ילדה יפה חכמה ומי שלא מתחבר אלייך מהר פשוט ילד דפוק ואם כבר אני צריכה לשאול אותך את אותה השאלה..." היא גרמה לי לצחוק ואף ראו שהתכוונה לכל מילה.

מאיה היא יכולה להיות ילדה רגישה לפעמים ולפעמים מאוד כנה ומגוננת גם אם זה כואב היא תמיד תהיה כנה לא משנה מי תהיה אך תמיד יודעת מתי לשתוק ועל זה כל האנשים סביבה הקרובים לה יודעים להעריך אותה ולכבד אותה ואת כנותה. תמיד חשבתי שיבוא יום והיא תחליט לא להסתובב איתי כי אני לא מספיק פופולארית בשבילה אך אני תמיד מזכירה לעצמי שמאיה היא ילדה שלא רואה בעיניים ותמיד אומרת שה"פופולריות" הזאת לא קיימת באמת, כי מבחינתה כולם שווים ואף אחד לא טוב יותר מהשני ובטח שלא מושלם ואפילו גם היא לא. אחרי ששקעתי במחשבות רבות בכל מהלך השיעור כבר צלצל הפעמון הגואל של בית הספר... הלכנו לכיוון הקפיטריה שהיתה לה בשולחנות נפרדים. בסופו של דבר התיישבנו בשולחן ריק, וכמובן התמלאו עוד ועוד אנשים כמו שציינתי מקודם על הפופולריות של מאיה שיותר בנים היו יותר מבנות ואם עכשיו צ'וציטון (ה.כ - צ'וציטון זה הכינוי של החבר של מאיה) היה פה לא נראלי שהוא היה מסכים להמולה סביבנו.
אחרי כמה דקות של הרחקה טוטאלית ממאיה הלכתי לכיוון היציאה מהקפיטריה ידעתי שהייתי צריכה להודיע למאיה שאני הולכת אבל אז כל הפרצופים הצבועים של האנשים האכפתיים עלאק שיגידו 'אוי אנוש לא ראיתי אותך' יתחילו ואני לא מעוניינת כרגע להיות בחברת צבועים. באתי לצאת מהקפיטריה ונתקלתי בגוף מוצק וקשה שפגע בי.
"היי תסתכל לאן אתה הול..." צעקתי ועצרתי שראיתי את דניאל נבהל מצעקתי והשולחנות הראשונים המביטים בי כמשוגעת.
"מישהי פה עצבנית.."מלמל דניאל מספיק שישמעו אותו .
"דניאל סליחה פשוט התעצבנתי קצת..."אמרתי טיפה מובכת "הייתי מרחם על הקורבן שהיה במקומי" התלוצץ וצחק וחשף גומה שלא ראיתי מקודם.. "הייתי רוצה להתחיל לומר לך שאת מתעלמת ממני אבל אני רואה שעובר עלייך משהו"הוסיף "אני לא מתעלמת ממך" ניסיתי לומר בביטחון למרות שכל מה שאמר נכון לאמיתה.
"אז כן אנה למה את מתעלמת ממני?"שאל
רציתי לומר לו שזה לא הזמן המתאים, אפשר היה לומר לו את האמת שמה שקרה אתמול פשוט הפתיע אותי ורציתי לומר לו שגם אם שיערו המבולגן בחוץ ומבטו לכוכבים הוא האדם הכי יפה שאפשר להיראות ככה.
אבל כמו שאני מכירה את עצמי אני יודעת שאני ישקר למרות שרציתי להתוודה בלי שום סיבה פשוט ככה כי כבר קרא אותי כמו ספר.
"אני פשוט נוטה להאמין שאתה פשוט שואל אותי את זה כדי להתחיל שיחה נכון?" ניסיתי לשדר רוגע למרות שליבי דופק כרגע על 100 ואפילו יותר...
"אם תכירי אותי יותר תדעי שאני אפילו לא בן אדם של דיבורים אני מאמין שהעיניים אומרות הכל..."אמר והסתכל ישר לתוך עיניי הירוק שלו שידר משהו לא מובן כמו תמיד אך תמיד יכולתי לראות שהוא מנסה להסתיר את המשהו ברוגע שקט כאילו לא רצה שיקראו אותו אך אני תמיד נפתחתי לפניו לא משנה מה ועל זה יאמר לזכותו שהוא מתחיל לחשוף אותי מולו לאט לאט אבל אני מנסה שלא.
"עדיף שאני ילך עכשיו, יש לי אה שיעור" אמרתי עושה את עצמי ממהרת כדי שלא יוכל לקרוא עוד .
אחרי שאיחרתי לפחות בעשרים וחמש דקות לשיעור כנראה שלא הרגשתי את תחושת הזמן עם דניאל מאיה שאלה אותי לאן נעלמתי וכמובן שסיפרתי לה את כל מה שקרה והיא שתקה ולא ידעה מה להגיד חוץ מ.. "הוו הוא מסתורי ,אהבתי"וקרצה לי
די לא ידעתי מה להגיד לה דניאל בהחלט יכול להפוך אותי מכל הכיוונים וזו רק ההתחלה...
-
אחרי יום ארוך של לימודים חזרתי הביתה עייפה מבדרך כלל , דניאל הלך עם הבנים שעשו לו טקס חניכה מסורתי כזה שהם עושים בבית של עפרי ואני חזרתי ברגל ולבד .
מאיה החליטה שבאה לה לבקר את תום .
ולכן אני לבד עכשיו בבית לבד בלי אף אחד שינדנד לי...
קמתי בחדרי ובדקתי מה השעה 4:30
וואו שעה וחצי של שינה מתוקה שמרגיש נצח.
ועוד אני רק רוצה לצאת בחוץ ולבחון את האוויר הקלילי של חודש מאי והמזג האוויר החם שהשמש משדרת באזורנו. ננתי להכל לעצמי לעצום עיניים ולחשוב לחשוב מה יקרה לי שאני יחזור למקום ההוא על המשפחה שלא ראיתי מאז היותי תינוקת שלא ראיתי על הדברים שעלולים לקרות שם הרגשתי פחד ועם זאת שלווה והתרגשות לא צפויה איך אתם שואלים?... ובכן לא ידוע עדיין למה אני מתרגשת להיות במקום הזה. הורי סיפרו לי שעברנו רק בגלל שהמקום היה מסוכן להם להשאר ובגלל שאבא מצא פה עבודה טובה.
הרגשתי שמשהו מתקרב מאחורי והצצתי קצת עם עיניי לכיוון האחורי וראיתי שמישהו מאחורי שבאתי להסתובב כבר אני ומאיה נפלנו על הדשא.
"מאיהההה" צרחתי שכל מי האנשים המעטים שרצו קצת שקט בפארק הביטו לכיווננו "אהה למה את צורחת"צעקה בשקט תוך כדי שהיא מגחחת."למה את פה לבד?"שאלה והתיישבנו "אני חושבת שמן הסתם אנשים באים לפארק כדי להירגע את יודעת קצת שקט ובלי לדאוג שאף אחד לא יבהיל אותם מאחורה...." אמרתי מדגישה את המילה להבהיל ומאיה גילגלה עיניים עם חיוכה. "אני לא מבינה למה את צריכה לפעמים להתבודד..." תהתה "אני לא מבינה למה את לא יודעת להרפות.." החזרתי לה באותו מטבע."אן אני רק דואגת לך אני יודעת שאת רוצה את השקט שלך בדיוק שאת צריכה לעבור ל..."קטעתי אותה "מאיה זה ממש לא חשוב כרגע אני רק מנסה לחשוב חיובי ורק מה שאני מוצאת זה את המשפחה שלי בזה וזה בסדר את לא תראי אותי דיכאונית בזמן הקרוב..."גיחחתי ואמרתי "תבטיחי לי אנה שלא משנה מה את לא תשאבי לדיכאון..."הביטה לעברי מאיה רצינית "אני מבטיחה" ובאותו הרגע הרגשתי דבר כלשהו שהבטחתי הזאת. משהו מעין דה ז'ווהו כזה כאילו הבטחתי בשנית את אותו הדבר למישהו בעבר. מוזר , חשבתי לעצמי אבל השאלה היא למי?
היי לכולם
1042 מילים וואו
אוהבת לכתוב לכן ולהשקיע
אוהבת😘