BOSTON

בוסטון/BOSTON פרק 6

לפני שבאנו להכנס אל המכונית נתתי למתיו את המפתחות ''תנהג אתה'' אמרתי .
הוא לקח ממני את המפתחות ושנינו נכנסנו אל המכונית, לא התחשק לי לנהוג היום.
כשהגענו אל בית הקפה הרגיל שלי ושל סמנתה נכנסנו פנימה והיא עוד לא הגיעה.
התיישבנו במקום הקבוע שלי ושלה.
זה מצחיק, תמיד שאני בבית קפה הזה המקום הזה תמיד פנוי.
כאילו כולם יודעים שזה המקום שלי ושלה ושאסור לשבת שם. צחקתי לעצמי.
''כדאי לשלוח לה הודעה?'' שאל מתיו.
''לא זה בסדר היא תגיע בסופו של דבר'' אמרתי בזמן שהתיישבתי במקום הקבוע.
מתיו התיישב כיסא מולי ובדיוק שלחו לו הודעה והוא הוציא את הפלאפון.
והתחיל לכתוב הודעה בחזרה.
''סמנתה?'' תהיתי לעצמי אולי זו היא.
''לא זו לא'' אמר
''הו..'' אמרתי והשתיקה שהתרחשה פתאום הייתה כל כך מביכה.
ראיתי מהצד שסמנתה נכנסה אל בית הקפה.
היא התיישבה ליידי ''הזמנתם?'' שאלה.
''עוד לא'' אמרתי.
''מה נשמע?'' שאל מתיו.
''עצבנית את האמת'' אמרה.
''מה קרה?'' שאלתי.
''מישהי מפגרת ניסתה להכנס לחנייה מולי בזמן שאני חניתי, והיא כמעט נתקעה בי.
וצפוף שם אי אפשר ששתי מכוניות יחנו באותו זמן''  הסבירה.
''לפחות היא לא נתקעה בך בסוף, או שכן?'' שאלתי.
''לא היא לא,למזלה'' אמרה.
בדיוק נכנסה אישה לבית הקפה ''הנה זו היא'' לחשה סמנתה.
מתיו הסתובב כמו רפלקס לבדוק מי היא ויצא שכולנו נעצנו בה מבטים אבל היא לא הסתכלה עלינו
ככה שכנראה היא לא שמה לב.
בדיוק באה לעבור מלצרית והרמתי את היד.
''כן?'' הביטה בכולנו המלצרית.
''אפשר בבקשה מיילקשייק עוגיות?'' שאלתי.
''כמובן'' ענתה המלצרית וכתבה את זה על דף קטן שהיה עימה.
''תרצו להזמין עוד משהו?'' שאלה המלצרית.
''כן, אשמח לארוחת בוקר ומיץ תפוזים בבקשה'' ביקשה סמנתה
''ולי קפה רגיל בבקשה'' אמר מתיו.
''זהו זה?'' שאלה המלצרית.
הנהנו בהסכמה והיא הלכה.
''מתיו לכמה זמן החופש שלך?'' שאלתי.
''ארבע שבועות'' ענה.
''למה חופש?'' שאלה סמנתה.
''אני משרת בצבא'' ענה.
''סמנתה לפתע השתתקה והביטה בכניסה לבית הקפה הרמתי את ראשי והבטתי גם.
ג'יימס נכנס והביט בסמנתה וחלף על פנינו.
היבטתי אחורה והוא התיישב עם הבחורה שכמעט נתקעה בסמנתה.
ראיתי את העיינים של סמנתה מתמלאות בדמעות.
''אז זו אישתו'' מלמלה לעצמה.
''סם תנשמי אוויר, זה לא  שווה את זה.'' אמרתי לה.
מתיו הביט בשנינו ולא הבין מה קורה.
''הכל בסדר?'' שאל מתיו.
''אני צריכה ללכת, תבטלו בבקשה את ההזמנה שלי.'' אמרה סמנתה ויצאה מבית הקפה.
''אז זה רק אני ואת?'' שאל.
''אני ממש מצטערת אני כבר חוזרת'' אמרתי ויצאתי אחרי סמנתה.
''את סתם נותנת לו הרגשה שעדיין אכפת לך''
''ברור שאכפת לי!'' צעקה סמנתה והמשיכה ''אנחנו בייחד במשך 4 חודשים איך לא יהיה לי אכפת?''
נאנחתי מעצב, הרגשתי את הלב השבור שלה ''את צריכה לחזור פנימה ולנסות לעזור לעצמך להתמודד עם הרגשות שלך'' אמרתי.
''אני יודעת, אני פשוט לא מסוגלת'' הקול שלה רעד מהבכי שעוד שניה פרץ ממנה.
''אעזור לך'' אמרתי לה ותפסתי בידה והובלתי אותה חזרה למסעדה.
התיישבנו במקומות שלנו וכשהגענו בדיוק הגישו לנו את מה שהזמנו.
''הכל בסדר?'' שאל מתיו בפעם השניה היום רק ביותר בילבול.
''הכל מצוין'' אמרתי ולגמתי מהמילקשייק.
השעה הייתה כבר עשרים לשתיים כולנו סיימנו את מה שאכלנו או שתינו.
''מה עכשיו?'' שאלתי.
''לקניון?'' שאלה סמנתה.
נראה שהיא נרגעה מכל מה שקרה לפני כמה זמן.
''אם אתן הולכות לקניון אני הולך הביתה אין ספק בכלל'' אמר מתיו.
''עלוב'' אמרתי.
''לפארק?'' שאלה סמנתה.
''לא קר מדיי?'' שאלתי.
מתיו הביט דרך חלון הראווה החוצה אל השמים ''נראה שמתבהר מעט''.
''מוזר אבל בסדר, אם ככה.'' אמרתי והרמתי את היד וקשקשתי באוויר בשביל חשבון לעבר המלצר שעמד לייד הדלפק של הבר.
לאחר כמה דקות הגיע החשבון שילמנו כל אחד על מה שהזמין ויצאנו מהמסעדה.
''אתם יודעים מה, אני מעדיפה ללכת הביתה. אבל לכו אתם, אל תבזבזו יום יפה כזה'' אמרה סמנתה.
''בטוח?'' שאלתי אותה.
''כן'' אמרה וחיבקה אותי ''נתראה היום בערב, יש לנו משמרת ביחד'' הוסיפה.
היא פנתה למתיו חיבקה גם אותו והלכה לרכב שלה.
''עדיין לפארק?'' שאל מתיו.
''למה לא'' חייכתי אליו ושנינו הלכנו אל המכונית שלנו ונסענו לפארק.