הערס שליי ♥♥

פרק 30

= תקראו את הסיפור שלי:אהבה מתעללת♥

________________

תצביעו לפרק

ותגיבו ♥♥

_____________________________

למייי אני אפנה?

איך אשיג את מספר הטלפון של אופק?

אין סיכוי שאלך לאלמוג, ואביאל. אני יודעת שהם לא ייעזו לתת לי.

ולכן זה סתם בזבוז זמן.

אבל אין לי זמן לחשוב. אין לי זמן להתמהמה,

אין לי זמן לכלום. השומרים המזווינים של אופק בטח כבר בדרך לקרוע את הבוס שלי.

אין ברירה. אצטרך לעשות משהו שלא חשבתי שאעשה בחיים-

לקחת סיכון. עליי להסתבך עם המאפיה הזאת שלו.

הם הרי לא ייעשו לי שום דבר ללא הרשות שלו,

אבל אם אלך אליהם- הם לא ייעזו להעביר לי את המספר שלו.

לכן עליי, לגרום להם לתפוס אותי.

כי אביאל ואלמוג לא ייביאו לי את המספר שלו, ובטח שלא המאפיה הזאת שלו.

ולכן. אין שום ברירה, אין לי זמן לבזבז.

אסתבך עם המאפיה הזאת שלו, שלא ייעזו לפגוע בי ללא הרשות שלו,

ואז אוכל להגיע אליו.

אין ברירה. אני לוקחת את הסיכון הזה.

אבל איך אסתבך איתם?

אצטרך להיות במחזה הזה שהם מכסחים לבוס שלי את הצורה?

והתשובה היא - כן.

אני מיד רצה לחנות, שכמובן ריקה.

איפה הוא יכול להיות? הוא הרי השתחרר מבית החולים.

אולי הוא בבית שלו?

אוף! מה אעשה עכשיו! איך אמצא אותו?!! אוף.

אני באה לצאת מהחנות, ופתאום אני מבחינה במכוניות מהם ביריונים יוצאים עם אלות וכל חפץ אפשרי, כאילו היידים שלהם והכוחות שלהם והאגרופים והשרירים לא מספיקים.

אני מיד מתחבאת, שומעת ניפוצי זכוכית, הדלת של החנות.

חבורה של 10 בריונים לפחות, לא הגזימו? ועוד עם אלות, וחפצים? מסכן, אני ממש מרחמת עליו.

אופק המזדיין הזה לא נורמלי.

והכול בגלל כסף מחורבן!

הם בטח ייקרעו לו תצורה.

''איפה הוא! חפשו בכל מקום! '' ביריון אחד צורח, והם מנפצים תמקום, מעיפים חפצים, ואני מתה מרוב פחד.

ופתאום אני מרגישה כאב חד בבטני.

וצורחת כשאני מרגישה שהשיערות שלי נסחבות,