Make A Wish ○ M.yg

6

בימים האחרונים, צלצלתי ללא הפסקה להורי ולאחותי אך השיחות ישר הועברו לתא הקולי ובנוסף ההודעות ששלחתי להם ללא סוף, לעולם לא קיבלו מענה.

נשאר בדיוק כמה ימים ספורים לפני הכרסימס, האווירת החג כבר מורגשת באוויר. קשה לפספס אותה כשכל הרחובות מקושטים וזוהרים ושזה הנושא החם שכולם רק מדברים עליו.

ישבתי מול הטלוויזיה הכבויה, כשאני שוכבת על הספה כגוש קטן, מחבקת את רגלי הכי חזק שיכולתי.

לא ידעתי מה להרגיש ולחשוב כעת. סירבתי אפילו להעלות בדעתי שאבלה את החג הזה בפעם השלישית לבדי. ייחלתי שהשנה הזאת נוכל להיות שוב ביחד, ללא שום מריבות וויכוחים ולהעביר את הרגע הזה יחדיו ולהתקרב אחד אל השני.

השנתיים האלה היו כמו רכבת הרים.

והכל התחיל מהרגע שבו הלכתי נגד רצונם 'הטוב' של הורי ובחרתי ללכת למקצוע לא הכי מובחר ואיכותי לפי דעתם.

ומצד שני, יש את אחותי הגדולה, גה און, שתמיד הייתה הבת המועדפת עבור הורי.

עשתה בדיוק מה שהם ביקשו בכל פעם.

כשעזבתי את בית הורי ועברתי לגור בצד השני של המדינה בשביל להתקבל אל האוניברסיטה שבה רציתי ללמוד, הם הפסיקו להתקשר אלי בתדירות גבוהה עד כמעט ששלושה חודשים לא שמעתי מהם שום מילה.

הייתי צריכה להסתדר לגמרי לבדי מבלי שום תמיכה מהם.

לעולם לא התלוננתי. לעולם לא ניסיתי לשאול אותם למה,

למה הם לא יכולים להבין אותי.

לעולם לא העזתי להגיד להם מה אני חושבת אחרי שעזבתי.

ניסיתי בכל יכולתי לתקן את הקשר המפורק,

אבל זה קשה כשהצד השני לא מעוניין.

כנראה שזאת המציאות שלי אחרי החלטה שביצעתי,

כעת אני לגמרי לבדי.

צעקותיו של יונגי, הוציאו אותי מהמחשובתיי, 'סו יונג, תפתחי את הדלת הארורה הזאת' קולו רק נעשה חזק ורועם יותר כמו סערת ברקים.

קמתי מהספה כמו זומבי, לא שמה לב בכלל לדמעות שזלגו מעיני ולא הפסיקו אפילו להתייבש וניגשתי כך אל הדלת פותחת אותה רק כדי להשתיק את קולו שנשמע כמו פעמון מעצבן.

פתחתי את הדלת, ויונגי עמד מולי עם מבט לא הכי נעים, 'כבר חמש דקות שלמות אני צועק לך כמו מטורף, את חירשת או מה?' הוא אמר כשטון דיבורו היה כועס אך מיד מבטו התרכך כשם לב לפני החיוורות ולעיני האדומות.

התבוננתי בו בהבעה ריקה, 'כן אני חירשת. עוד משהו שאתה רוצה להוסיף?' עניתי ביובש ובלי חשק. אני מסתובבת עם גופי חזרה אל דירתי, משאירה אותו עומד ליד פתח הדלת, מבולבל.