אתה יודע למה אני לא יכול לבוא לראות אותך,
כי אני נעול.
נעול במרתף.
אמא ואבא נעלו אותנו ביחד זוכר.
כבר ניסינו לפרוץ החוצה כמה פעמים ונכשלנו.
אבל, הנה,אתה.
הצלחת.
אתה ברחת.
והשארת אותי כאן.
עם שניהם.
זוכר שסיפרתי לך על ההטרדה מינית?
זה קרה כשהם גילו שברחת.
הם קשרו אותי.
עינו אותי.
שאספר להם איך ברחת ולאן.
אבל אני לא ידעתי כלום.
רק ידעתי שהגוף שלי מתמלא צלקות.
אתה רזה.
זוכר שאמרתי את זה?
זה מהפעמים שהם שכחו להאכיל אותנו,
ועדיין לא חזרת לעצמך.
זוכר שאמרתי שאנשים רואים את התהום בעיניים שלי?
אף אחד לא רואה.
כי לא נותנים לי לצאת.
לא ראית שמש כבר שבועות.
וכל המכתבים שניסיתי לשלוח,
גיליתי שהם זרקו אותם לפח.
אין לי דרך לתקשר איתך.
לומר לך שאני צריך שתציל אותי מהכאב.
הכאב שאני חווה כל יום.
אז הגעתי להחלטה.
בלילה אחרי ששמעתי שההורים נרדמו,
לקחתי את המראה,
והתעטפתי שוב בשמיכה,
הייתי צריך לראות אותך פעם אחרונה,
ללחוש לך את מילותי האחרונות.
אני.
שונא.
אותך.
תאום.
שברתי את המראה על הריצפה,
ולקחתי שבר אחד בידי,
התחלתי לחתוך את עצמי,
בכל מקום.
הדם זרם וזרם.
עד שהתעלפתי.
(האמבולנס הגיע מאוחר מידי הרופאים אמרו שאני מת, ואמא זייפה בכי שובר לב, אני מלמעלה ידעתי שהיא מזייפת אבל השוטרים האמינו לה, אבל אין מה לעשות החיים לא הוגנים וכנראה גם במוות אין הגינות.)
