אחי,
אני מסתכל על השמיים,
דרך החלון הצר,
בוהה בעננים.
תוהה,
מה איתך?
למה לא שלחת מישהו,
שיציל אותי.
למה לא הזמנת משטרה?
בעצם,
הבנתי איך יצאת,
שכנעת את אמא שלא תספר למשטרה,
נכון?
לא אהבת אותי?
נכון.
אני תמיד מציק לך.
מסתובב סביבך.
משבח את קיומך.
אך אתה מחשיב זאת כהטרדה,
משהו שאי אפשר להיפטר ממנו.
אז הנה,
הצלחת.
הצלחת להיפטר ממני.
תהנה.
לא!
אני לא יכול להגיד את זה!
אסור לי לאבד תקווה!
אחרת
אחרת...
אחרת אמא ואבא ינצחו.
לא מגיע להם לנצח.
אבל עדיין..
למה אתה לא מציל אותי
אתה יודע שאני חלש.
מסכן,
עלוב,
אחד שלא יכול לעשות כלום בעצמו.
חלשלוש.
אז..למה?
אה,
נזכרתי למה,
כי בלילה שברחת,
היית בטוח שאני ישן,
ולחשת לי: "אני שונא אותך תאום שלי"
לא הייתי ער לגמרי,
זה חדר לי לחלום.
היה לי סיוט,
שאני קשור,
ואתה מתעלל בי,
שורט אותי,
נושך אותי,
מצליף בי,
ואז,
בתור הדובדבן שבקצפת,
לקחת סכין מטבח,
ודקרת אותי בלב.
החיוך שלך היה כל כך גאה באותו רגע.
אז גם אני חייכתי,
זה היה מדבק,
למרות הכאב העז,
הכתמים השחורים,
הקור של הסכין בתוכי,
והדם שטפטף בכל מקום.
תציל אותי כבר,
בבקשה ממך!
