אני כ"כ בודד,
אתה לא יודע כמה,
בתוך החדר הקטן הזה,
אני צועק את נשמתי,
ומרגיש שהקירות סוגרים עליי,
אני רוצה חברים.
זה כל מה שאני רוצה,
נמאס לי כבר מכול החברים הדמיוניים שהמצאתי,
לפעמים אני הוזה שאני רואה אותך בזווית עיני,
הלב שלי פועם במהירות,
וחיוך מתחיל לעלות על פני,
ואז אני מסתובב,
ורואה שזו רק המראה.
אני בוהה בה כל יום,
כמעט כל היום,
מחייך,
בוכה,
צוחק,
כועס,
אני נראה מוזנח יותר מיום ליום,
השיער שלי כבר סבוך וארוך,
הפנים שלי מלוכלכות,
ויש רק שובל נקי,
איפה שהדמעות יורדות על פניי,
לוקחות איתן חלק מהלכלוך,
וחלק מנשמתי,
בדרך למטה.
זה מפחיד להיות לבד,
במיוחד בלילה,
כשהמפלצות באות,
ואין אף אחד שיבדוק שהן לא מתחבאות בארון,
או מתחת למיטה.
לפעמים זה שוב אני בוהה במראה,
ונבהל מעצמי.
אני לא אשקר ואומר,
שזה לא קורה כל לילה,
אני לא רוצה לעשות לך רגשות אשם,
אבל זה כן.
בבקשה תחזור כבר.
