אני לא יודע אם האמנתם לי,
אבל אם כן אני גאון.
אבל,
הכול היה שקר.
לא התאבדתי.
ואין לי תאום.
ההורים שלי לא כלאו אותי במרתף.
אני יודע שכולכם הייתם רוצים שכן.
אבל אני רק אדם משועמם.
חסר חיים.
המשחק בדמויות הסיפור כמו בובות.
המשחק ברגשות של אנשים.
והכי חשוב,
אדם עצוב.
שננטש כל כך הרבה פעמים מאחור.
החיים מתקדמים ורק אני לא.
תקוע.
אז לא נשאר לי כלום חוץ מהדמויות.
הבובות שאני שולט בהן.
מרקיד אותן לפי רצוני.
הורג אותן לפי רצוני.
אם זה בדקירה,
התאבדות,
רצח,
תליה.
יש כל כך הרבה אפשרויות.
והשפע הזה יכול להטריף בן אדם.
אך לא אותי.
אני נשאר נורמלי.
רציונלי.
או ש...
לא?
מי יכול להגיד לי,
מי המשוגע?
אני או הדמויות?
אני או חולי הנפש?
מי המשוגע האמיתי?
אני,
או
.
.
.
.
.
אתם?
האם הצלחתי להטריף אתכם?
לבלבל אתכם,
עד שלא תבדילו בין ימין לשמאל.
אולי אבלבל אתכם כל כך טוב,
עד שלא תוכלו להתנתק,
להתנתק מההתמכרות לקריאה,
לתחושה הזאת שממלאת אתכם כשאתם קוראים סיפור.
או שזה לא דמיוני אלא אמיתי?
מי יודע?
אני?
אתם?
הצופים מהצד?
אלה שמעדיפים לצפות במשחק,
ולא להיות השחקנים,
על המגרש.
מה אתם?
שחקנים?
צופים?
דמויות בתוך הסיפור שאני כתבתי?
