החצי השני שלי,
אני יודע שאתה מפורסם.
ואני רואה תמונות שלך.
ואף אחד לא יודע כלום על המשפחה שלך.
אף אחד לא יודע על התאום שלך.
התאום שהשארת מאחור,
ביחד עם כל הדברים שאתה לא צריך,
בגדים שקטנים עליך, התצלומים שלנו,
כבל של מטען שלא עובד.
אתה חושב שלא רואים,
את הכאב בעיניים שלך,
אחרים אולי לא,
אבל התאום שלך כן.
והוא רוצה לחבק אותך,
והכי הכי רוצה לשאול אותך,
למה נטשת אותי מאחור?
אין לך רגשות אשם?
אני יודע שמאחורי המצלמה,
מציקים לך, מכים אותך.
ואתה מטשטש את הכול עם מייקאפ.
אני רואה את הרזון הלא נורמאלי שלך.
ואני מנסה לשכנע את אמא ואבא,
שיתנו ללכת לראות אותך,
מנסה לשכנע אותם שאתה לא בסדר,
משהו לא בסדר.
אבל אני לא יכול,
ואתה יודע למה.
ואתה,
עדיין השארת אותי כאן.
התגנבת בלילה,
בלי לומר מילה.
ברחת.
והשארת אותי כאן.
אולי זה מגיע לך.
הסבל שאתה חווה.
מי משאיר את החצי השני שלו מאחור?!
אבל אני מבין אותך..
אני מעמסה.
למה שתרצה בי.
ועכשיו אני תקוע.
תקוע בבוץ הזה.
ששואב אותי עמוק עמוק,
פנימה.
