אתם יודעים אך זה מרגיש להיות גלגל שלישי?
אני כן, ביותר ממקום אחד
חברים
חוגים
משפחה
למשל עכשיו הייתי בחופשה ארוכה אם המשפחה בלבד בלי אחד האחים שלי (לרוב שני האחים שלי דבוקים זה לזה אז אני גם בחוץ בין שלושתנו) ואני עדיין מרגישה בחוץ
הייתי שבוע אם אח שלי לבד, מסתובבים אחד אם השני מטיילים בזמן שההורים עבדו ועדיין הרגשתי כאילו הוא עם משהו שהוא לא אני.
אם זה עם חברה שלו או אח שלי השני או חברים שלו שהוא כל הזמן התעסק איתם או דיבר עליהם או דיבר איתם בטלפון.
וכשהיינו כל המשפחה ברור שהיו רגעים שאחד ההורים המתעסק בי אבל לרוב זה לא קורה וכמעט אף פעם לא קורה ששניהם עסוקים בי כל עוד אחד האחים שלי נמצאים.
דוגמא שקורת הרבה אנחנו מדברים על נושא מסויים ואני מתחילה להגיד משהו על זה והם פשוט מדברים עלי ולא שמים לב שאפילו דיברתי וזה לא שאני מדברת חלש.
דוגמא נוספת אנחנו הולכים ברחוב כולנו כתף אל כתף והם דוחפים אותי אחורה ואפילו לא שמים לב למרות שאני מידי פעם מעירה ומזכירה שאני שם ככה שיוצר מצב שהם שלושתם הולכים ברחוב ואני כאילו נגררת אחריהם.
אין פלא שאני כל הזמן מתפללת להתחמק מאירועים משפחתיים כי זה תמיד אותו הדבר.
שיחות על האחים שלי, החברים שלהם, ההורים שלי, החברים שלהם ובכל שעה אני אולי אומרת רק שני מילים.
אומרים שהילדים הקטנים הם המפונקים אולי לפעמים מפנקים אותי ואולי אני רוצה קצת צומת לב אבל זה לא בגלל שהתמכרתי אליו זה בגלל שיש לי חוסר.
ובואו לא נדבר על ההשוואה שכולם עושים בין האחים שלי לביני;
אח 1 - חרוץ, מנהיג מלידה, חברותי, מקסים, יפיוף, חכם, לא מוותר, ספורטיבי, מצחיק
אח 2 - חכם ללא מעמץ, חברותי, ספורטיבי, עובד קשה, כישרוני, מצחיק
ואז משווים אותי אליהם, מצפים ממני להיות הם ביחד.
אבל אני לא הם!!!!!!!!!!!!!
אני עצמי, אני בן אדם חיי ונושם לא איזה שיכפול של האחים שלי או של ההורים שלי שהם גם וזה דמויות להערצה מכל בחינה.
אני לא חכמה כמוהם ואני לא חברותית או ספורטיבית או לא משנה כמוהם.
כל זה ועוד אלה הסיבות שאני מרגישה זרה בבית של עצמי המקום שאמור להיות מפלט מכל הרע בעולם אבל הוא בעצם עוד רע בעצמו.
האם באמת לא שווה לראות אותי כבן אדם יחיד?
האם המשפחה שלי לא באמת רוצה לקבל אותי כמו שאני?
אם הם לא מסוגלים לקבל אותי אך אני אמורה לקבל את עצמי?
