אי פעם הרגשתם כאילו אתם כל כך עמוסים אין לכם כבר זמן לנשום, זה או שהעבודות או שההבטחות או הדאגות תופסות הכל ולך אין מקום לנשום נשימה אחת טובה?
אני מרגישה ככה כמעט כל הזמן גם כשאין כלום, לא משהו ויזואלי לפחות אבל זה מרגיש כאילו משהו עומד בגרון ולא יוצא, כמו בכי כבד אבל ממש כבד שאתה מחזיק כדי שאף אחד לא יראה אותך עד שזה ממש מתחיל לכאוב פיזית, אני רוצה אני זקוקה לנשימה רק אחת אני חייבט נשימה זמן קצר בו אין לי דאגות, משימות, אנשים שאני צריכה להתחשב בהם, זמן קצר בו אני יכולה לנוח לא לנוח פיזית מנטלית שהמוח שלי לא יהיה עסוק בשום דבר אחר חוץ מעצמי.
אנשים לא שמים לה לזה שאני צריכה אולי לא אכפת להם מספיק או שהסיבה היותר הגיונית שאני לא מאפשרת להם לראות שאני זקוקה, אני לא נותנת להם לראות אותי חלשה אבל זו לא חולשה לרצות לנשום נכון? אני פשוט לא רוצה להראות לעולם שהם צריכים לדאוג לי למרות שבתוכי אני צורחת תשימו לב.
אני שונאת את הניגוד הזה שבי בין מה שאני מעבירה שבו אני נראת רגילה אני תמיד מתחשבת באחרים לפני לבין מה שקורה לי בפנים שרק רוצה לצרוח ולהתעקש שישימו לב אלי שיתחשבו בי פעם אחת. אני מנסה להיות התלמידה המושלמת, הבת המושלמת, האחות המושלמת, החברה המושלמת ואני לרוב מצליחה אבל אני מפחדת מהיום בו אני אשבר והוא עוד יבוא ואני אפסיק להיות כל זה, אני מפחדת ממה שזה ישאיר אותי איתו, מה ישאר ממני אחרי שכל זה יעלם? מה יש מעבר לכל הרצון הטוב זה כל השאיפה לשלמות הזאת? האם יש רק אופל וחושך או שיש בי קמצוץ של טוב?
