אתם מכירים את האמירה ׳אתם המבקרים הכי קשוחים של עצמכם׳ טוב אני בהכלת מאמינה לזה.
מאז שאני זוכרת תמיד היה לי איזה קול בראש שאמר לי לברים על עצמי ועל הדברים אני עושה
יש כאלה שאמרו שזה פשוט בגלל שאני פרפקציוניסטית אבל זה כבר מעבר לזה
אין לי ביטחון עצמי גבוה בכלל, הוא לגמרי בשפל אצלי
וכל זה בגלל הקול שבראש שלי
כל פעם שאני צריכה לעשות משהו הוא אומר לי לא לטרוח כי בכל מקרה אני אכשל או שזה לא יהיה טוב מספיק, שאני לא יהיה טובה מספיק בשביל אף אחד
לפעמים אני מצליחה להדחיק את הקול הזה ולהמשיך הלאה כאילו כלום אבל הרבה פעמים אני פשוט עושה מה שצריך עם ההרגשה שהקול צודק ויש עוד מקרים שאני נכנעת לקול ומוותרת או מוצאת תירוצים כדי שלא יכעסו עלי או משהו.
זה כמו שבסרטים יש את המלאך והשטן על הכתפיים של הדמות הראשית, רק שאצלי אין מלאך והשטן לא אומר לך לעשות דברים רעים אלה פשוט מונע ממך לעשות כל דבר נכון או עם ביטחון
אני שונאת את הקול הזה עם כל נים בגוף שלי א ל אני לא מצליחה להיפתר ממנו
כל פעם שאני מתעלה עליו הוא חוזר עם מכה חזקה יותר, נוגע המקומות הרגישים יותר
האמירה שאמרתי בהתחלה ? אז יש לי אמירה חדשה שאצלי הולכת איתה יד ביד ׳אתה האויב הכי גדול של עצמך׳
וזה נכון אני כל יום כל שעה דקה שניה נלחמת בעצמי בשביל לעשות הכל. אפילו את הכתיבה הזו אני נלחמת לעשות
הקול שלי אומר שלא משנה כמה אני אכתוב כמה אני ינסה לשחרר תמיד יהיה משהו שישב לי על הלב, ולא משנה כמה אני ינסה לאף אחד לא יהיה אכפת מילדה בכיינית שכל מה שהיא עושה זה להסיג רחמים מכולם
האם אי פעם אוכל לברוח מקול?
האם אי פעם אלמד שהוא טועה?
האם הוא באמת צודק?
