אני יושבת בחושך ואני כבר לא מסוגלת להבין את מה שעובר לי בראש, כל המחשבות שלי מתערבבות בצעקות ואני לא שומעת מילים אני שומעת קולות, אני לא יודעת מתי מחשבה אחת נגמרת והשניה מתחילה.
מה צריך לעשות כדי להפסיק את הקולות?!
מה צריך לעשות כדי שהם לפחות יהיו יותר ברורות?!
אני כבר לא יודעת אילי מחשבות הם דאגות, אלו הם רשימות דברים לעשות מחר ואילו זה מחשבות רנדומליות.
לאחרונה הכרתי חברים חדשים מעיר אחרת דרך חבר הכי טוב שלי והיה טוב, נראלי שהם אהבו אותי, חבר הכי טוב שלי צחק עלי בקול על זה שפחדתי שאני לא אצליח להתחבר איתם וכולם צחקו ואמרו שזה שטויות, גם בשלב הזה שהם אמרו עד כמה התחברנו בטוב הרגשתי מוזר, אני מודעה אני דיברתי יותר והצלחתי להחזיק שיחות אבל אני לא בטוחה שהרגשתי אני.
אני אמרתי את זה כבר קודם שאני מרגישה שאיבדתי את הרצונות שלי עם הזמן אבל פה זה היה קצת שונה. תמיד לרוב הרגשתי שאני מגיע למקומות, פוגשת אנשים, ממשיכה בלימודים רק בשביל אחרים אבל שם עם כל החברים האלה הרגשתי שאני שם כי אני נהנת באמת לא באתי לשם בשביל משהו אחר אולי כדי לראות את החבר הכי טוב שלי אבל נשארתי שם בשביל עצמי, בעיה אחת זה שאני לא בטוחה שהייתי אני.
אני כבר לא יודעת מי אני וזה מטריף אותי כי איזה בן אדם לא יודע מי הוא (לא מדברת על מחלות או קשיים מהסוג הזה), סוף סוף היה לי רגע של טוב בשבילי אבל אני לא יודעת אם זה היה בשבילי בזכות הבן אדם שנהייתי בשביל אחרים או שבזכותי. אך אני יודעת מתי אני אני?!
זו אמורה להיות שאלה קלה לפיתרון כל ילד מגלה את עצמו, כל אדם יכול לגלות את עצמי מחדש מכל מיני סיבות, אבל מה עושים כשמאבדים את עצמך. אך אני אסביר את זה.
זה כאילו אני הנמצאת בחלל וכל כוכב לכת שאני רואה זה אישיות ותכונות שאני לוקחת כדי להיות האדם בשביל אחרים אבל אני ממשיכה לשוטט בחלל בתקווה למצוא את הכוכב היחיד שבו יש את התכונות והאישיות שלי אבל הכוכב הזה נמצא ביקום אחר בגלקסיה רחוקה שאני לא יכולה להגיע אליה.
מה אני יכולה לעשות כדי להגיע לשם?!
