אז דברים השתנו מאז הפעם האחרונה שכתבתי.
גדלתי בשנה, הכרתי אנשים שונים, התרחקתי מאנשים מסויימים ועם אחרי התקרבתי. ובנוסף לכל זה קרו שלושה דברים משמעותיים בשבילי לפחות.
1. יש לי חבר
2. החבר הכי טוב שלי (הבן) הפך כבר מעבר לתואר הזה
3. איבדתי קצת מהאמינות והביטחון במשהו שמאד קרוב אלי
אז נתחיל בדברים הטובים, החבר הכי טוב שלי, הוא באמת הפך לאדם שהכי קרוב אלי בעולם. אם אני אי פעם אצתרך לדבר עם משהו הוא הראשון שאני אפנה אליו וזאת הרגשה מדהימה. כן יש עדיין בעיות מהצד שלי; אני עדיין לא משתפת הכל ישירות כמו שאני צריך, אני עדיין מהססת לפעמים לדבר איתו ועוד דברים שנובעים מסריטוט אישיות שלי.
בנוגע לחבר אז הוא היה ידיד שלי במשך שנה לפני שהתחלנו לצאת ויש לנו את אותו חבר הכי טוב. אבל למרות זה אנחנו עדיין שולטים בעצמו במערכת היחסים (כי טוב הBFF הזה ממש מתלהב). הוא ממש מדהים ודואג ותומך ומכבד ואוהב והכל ואני כל כל מעריכה אותו, אבל.. כן אני מניכה כמו שציפיתם אני עדיין לא פתוחה לגמרי, אני סיפרתי לו פרטים קטנים ואני עדיין מנסה לאגור את האומץ לספר הכל אבל מפחדת להבריח אותו, וכמו שאפשר לנחש תמיד יש לי בראש את הקול הזה שעדיין חושב שהכל שקר ומוריד אותי שוב ושוב, אני עדיין מתקשה אבל עם הזמן מקווה שזה יהיה קל יותר.
עכשיו לעינין השלישי האדם הזה הוא החברה הכי טובה שלי. שנה שעברה עבר על שנינו דברים קשים, דברים שמדדו את החוזק של שנינו אבל דבר אחד קרה, אני לא משנה מה עבר עלי תמכתי בא ועזרתי לה תמיד במשך כל התקופה (ולא הייתי עושה אחרת גם עכשיו) אך לצערי אני לא קיבלתי תמיכה חזרה.
ולא אני לא מנסה להגיד שהיא היתה צרכה להחזיר לי אבל על המטרה בחבר הכי טוב זה שהוא יהיה שם בשבילך, ואני מבינה שהיא לא הצליחה לראות מעבר למה שעבר עליה (באמת שאני הכי מבינה אך זה) אבל אני קיבלתי את התחושה שהיא לא רצתה להשקיע מאמץ כדי לראות אותי.
שימו בצד את הקטע שהיא מכירה אותי מספיק טוב כדי לראות שמשהו לא בסדר רק מהמבט שלי, היא היתה כל כך עקשנית שכשאני גיליתי שמשהו נורע קרה לי משהו טראומטי ואני בכיתי על זה (באתי ללכת מבית הספר באותו הרגע) היא ישבה לא רחוק ממני והיתה נראת מדוכדכת ולא שמה לב אלי. אני באתי מולה בוכה והיא לא העיפה עפעף לכיווני ושאלתי אותה איפה היא היתה כל הזמן הזה, היא נפנפה אותי ולא ענתה אז המשכתי ואמרתי
״איפה את היית כל החמש חודשים האחרונות שהייתי צריכה אותך, לא רק את צריכה את החברה התומכת, את יודעת מה בכלל עובר עלי?״ היא לא הגיבה ״את בכלל יודעת שגיליתי ש... (לא מספרת מי או שם) הטריד אותי מינית? לא אה״
והלכתי
אולי הייתי קצת קשוחה איתה אבל לא יכלתי להגיב בצורה שונה, הייתי פגוע ולא היה למי לפנות.
באותו שבוע בקושי דברנו עד שהיא התכתה איתי בווצאפ, היא בכתה לי שהיא מצתערת ושהיא הייתה עיוורת למה שעובר עלי, ואני כמובן סלחתי לה כי הרי כבר נרגעתי וידעתי מה עובר עליה... בקיצור פתחנו ודיברנו על הכל... טוב כמעט הכל.
לצערי הרב הסיפור הזה מאד פגע בי, יותר משאני מסוגלת להודות או להסביר.
היא היתה הבן אדם שהחזיק אותי ותמך בי, היא היתה המשענת שלי. ואני יודעת שזה לא הוגן לבקש ממנה שכשהיא עוברת משהו קשה שתתעלם מזה ותתמקד בי (זה בכלל לא מה שהתכוונתי) זה פשוט שאפשר גם וגם זה אפשרי וגם ציפיתי שהחברות שלנו כל כך חזרה שגם עם עוברים תקופות קשות עדיין נראה זאת את זאת ולא נחסום אחת את השניה כמו שהיא עשתה.
אז כן, זה פגע קשה ואני עדיין מנסה להחלים מזה. היא כמובן שלא יודעת, והיא לא תדע כי הרי זה לא משהו שהיא תוכל להבין. אני תמיד אהיה החברה הכי טובה שלה והיא שלי רק שעכשיו אני לא בוטחת בא כמו פעם, היא כבר לא המשענת שלי היא כבר לא הבן אדם הראשון שאני אפנה אליו.
וזה מאד מצער אותי אבל אני יודעת שלדבר כזה צריך זמן בשביל לפתור.
אחרי שכתבתי את זה קראתי את הפוסטים הקודמים שלי והבנתי משהו משמעותי.
אני נשמעת קצת אופטימית? הייתי אומרת או לפחות פחוד דכאונית?
אני באמת עברתי שינוי משנה שעברה, אני משתפרת לאט. אני עדיין שומעת את הקולות, המשפחה עדיין לא השתנת, ואני עדיין בדיכאון כמו עוד הרבה דברים
אבל מאיזו שהיא סיבה התחילו להיות לי ימים יותר טובים, הם מעטים אבל אני מעריכה אותם כי זה מעודד וזה נותן מוטיווציה להמשיך וזה משהו שחיפשתי הרבה זמן.
