הנכד של וולדמורט

3. ואני חשבתי שהמשפחה שלי לא יכולה להיות מוזרה יותר

נקודת מבט: פרסי

טוב הרמס ביקש ממני טובה אישית להביא איזה בן שלו למחנה, ואתם יודעים... אנחנו חברים ותיקים וכל זה...

אם הייתי אומר לו "תקשיב אחי- בשמחה הייתי עושה את זה בפעם אחרת, אבל לא ממש מתאים לי עכשיו כי...  אני צריך לעבור מבחן עם לפחות ציון עובר כדי להתקבל  לאוניברסיטה של רומא החדשה" - אז... רוב הסיכויים שהייתי מסיים את חיי בתור חולדה שתשמש כחטיף ל*ג'ורג'.

בכל מקרה בדרך חזרה מהמחנה תקפה אותי חבורה של מפלצות, משום מה היתה שם גם קטפולטה (אל תשאלו אותי למה...) אז השתמשתי בה כדי לברוח והתפללתי בכל ליבי שהרמס יחזיר לי על הטובה הזו מהר, וישלח אותי הביתה... או שאני אסיים בתור פנקייק חצויים על המדרכה של ניו-יורק.

כבר הייתי בטוח שזהו הלך עלי, ושאני אסיים את דרכי המפוארת בתור חצוי על המדרכה איפהשהו  בניו יורק, כשעפתי דרך חלון כלשהו ונחתתי על כורסא.

לקחתי לעצמי רגע כדי לבדוק שלא איבדתי שום חלק חשוב ואז קפצתי מהכורסא וצעקתי "אני חי!". מה שלא ציפיתי לראות כשהסתכלתי מסביבי- זה נער בערך בן 15 שנראה די דומה לי, אתם יודעים... אם היו לי משקפיים וצלקת בצורת ברק על המצח, מצביע עליי במקל.

"אחי למה אתה מכוון עליי מקל? כאילו עט זה כבר יותר הגיוני, אבל מקל?" שאלתי אותו מתאפק שלא לצחוק בזמן שאני מסתכל על המקל שלו.

"זה לא מקל!" אמר מיני-אני בקול עצבני, למרות שסומק קל היה מרוח על הפרצוף שלו (אני לא בטוח אם ממבוכה או מכעס...).

"טוב, לי זה נראה כמו מקל." עניתי לו מגחך בלי שליטה .

"הארי בוא תשב." אמר איש מבוגר שנראה באופן מחשיד כמו גנדולף, בדיוק כשמיני-אני בא להגיד משהו.

"מי אתה? ולמה התרסקת דרך החלון של גברת ג'קסון?" שאל גבר עם שיער חום מתולתל ועיניים חומות קצת שקועות.

כול העניין היה מאוד משעשע, חבורה של זרים יושבת בבית שלי ואוכלת את העוגיות שוקולד צ'יפס הכחולות של אמא שלי, שואלת אותי כול מיני שאלות, חוץ מזה כולם לבושים במין גלימות מוזרות כאלה שלא חשבתי שאנשים עוד לובשים, אבל השתדלתי להישאר רציני.

"קוראים לי פרסי ג'קסון והסיבה למה התרסקתי דרך החלון של הדירה אמא שלי הוא סוג של סיפור ארוך שאין לי ממש כוח לספר עכשיו." עניתי כשחיוך משועשע על השפתיים שלי.

"ומי אתם? דרך אגב יופי של גלימות." טוב, אתם יכולים להגיד עליי מה שאתם רוצים אבל באמת שלא יכולתי לעצור את עצמי באותו הרגע.

"אני אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דמבלדור- אבל אתם מוזמנים לקרוא לי דמבלדור.

ואלה- סיריוס בלאק, רמוס לופין והארי פוטר." אמר גנדולף (שהתברר כדמבלדור). "ואנחנו קוסמים" הוסיף, אני מניח שהם ציפו שאני אהיה יותר מופתע מזה שקוסמים קיימים וכל זה, אבל ממש קשה להפתיע אותי אחרי כל מה שעברתי, כלומר בהתחלה אלו היו האלים היוונים, ואז המצריים והרומאים. אז קוסמים? למה לא...