הנכד של וולדמורט

5. מרלין?

נקודת מבט: דמבלדור

הגענו אל מחוץ לבית מספר 12 בכיכר גרימוולד.

פרסי נראה קצת מסוחרר, אבל בכל זאת הוא הסתכל סביב כדי לראות לאן הוא הגיע.

"זה... היה הרבה הרבה יותר גרוע ממסע צללים." הוא אמר ונראה טיפה יותר חיוור מבדרך כלל. "וזה... הישג..."

הרגשתי חיוך מטופש על פניי. "מתרגלים בסופו של דבר." אמרתי לו, יודע שהניצוץ שהיה בהן בדרך כלל חזר.

התחלנו ללכת לכיוון של בית המחסה והבסיס הסודי של מסדר עוף החול.

"אז, לאן אנחנו הולכים." פרסי שאל ונראה טיפה מבולבל.

"למקום בטוח." אמר לופין, ויכולתי לראות מזווית העין את סיריוס מעקם את פניו למשמע הדברים.

ידעתי שהוא לא אוהב להיות סגור בתוך הבית ככה, אבל הייתי נחוש בדעתי לשמור עליו גם אם זה אומר לגרום לו לסבול... הארי היה זקוק לו.

עמדנו בין הבתים 11 ו-13 בכיכר גרימוולד.

"קרא מהר ושנן את זה בעל פה." אמר סיריוס נותן לפרסי פיסת קלף, בתגובה פרסי עיקם את פניו, אבל הוא בכל זאת לקח אותה מהיד של סיריוס, המצח שלו התעקם ממורת רוח וידעתי שהוא מתקשה בפיענוח המילים שעל הקלף בגלל הדיסלקציה שלו.

לאחר רגע הוא נתן לי את הקלף ואני טפחתי עליו עם השרביט שלי והוא עלה בלהבות.

"תחשוב על מה ששיננת." הסביר לופין לפרסי.

אחרי כמה שניות שלא קרה כלום בית מספר 12 החליק ממאחורי הבתים11 ו-13, הפה של פרסי נפער בהלם.

"מגניב." הוא מלמל, לעומת פרסי אני פשוט הלכתי לכיוון הבית בלי להניד עפעף וכמוני היה לופין, סיריוס נראה אומלל אבל בכל זאת עקב אחרינו, הארי נראה טיפה נדהם אבל לא מופתע בכלל.

דפקתי על הדלת ולאחר רגע היא נפתחה על ידי מולי וויזלי.

"אההה, יופי היגעתם!" היא בירכה אותנו בחום, כמו תמיד. "ילדים הם חזרו." היא קראה לכיוון המטבח, ובתגובה למה שאמרה נשמעו צעדים מתקרבים וכל הנוכחים בבית הגיעו לאולם הכניסה לברך אותנו, וכמובן לפגוש את הנכד של וולדמורט...

ראשונים הגיעו התאומים- פרד וג'ורג', שנראו מתרגשים בצורה קצת מדאיגה, אחריהם הגיעה ג'יני שנראתה מתרגשת וחוששת באותו הזמן, אחריה הגיע רון שנראה כועס וקצת מפוחד מהמפגש הצפוי לו עם פרסי (דבר שאני עצמי לא ממש מצליח להבין מדוע...), מעט אחריו הגיעה הרמיוני שנראתה יותר סקרנית מכל דבר אחר, ואחרונים הגיעו נימפדורה, ארתור וביל שנראו די אדישים למתרחש מבחוץ אבל ידעתי שהם לא פחות מתרגשים מהילדים.

"פרסי," פניתי להסתכל עליו, עד אותו הרגע הוא סקר את הסביבה שלו ואת האנשים החדשים בעניין שקט, אבל כשקראתי בשמו הוא הסתכל עלי במבט שואל. "אני בטוח שתתקבל פה בחום ובצורה יפה, אבל לצערי לא אוכל להישאר פה יותר... נתראה בתחילת שנת הלימודים. או שאולי אפילו לפני." אמרתי לו, בסוף משפט שולח אליו חיוך רומז.

בתגובה הוא הנהן, ובלי להגיד דבר נוסף חזרתי ויצאתי מכיכר גרימוולד מספר 12, והתעתקתי משם עד למחוץ אדמות בית הספר, מתקדם לעבר המשרד שלי שבו אני יודע שמחכים לי מינרווה וסוורוס.

הרשתי למחשבות שלי להיסחף לבית בכיכר גרימוולד, תהיתי איך הארי מסתדר עם פרסי, ידעתי שיהיה לו קשה לקבל אותו אחרי שיגלה שפרסי הוא הנכד של וולדמורט אבל לא יכולתי להסתיר ממנו גם את זה... תהיתי איך פרסי מסתדר שם ואיך מתנהגים אליו שם.

בלי ששמתי לב הגעתי לגרגויל שבכניסה למשרד שלי ואמרתי את הסיסמה- "סוכריות רחף" ונכנסתי לגרם המדרגות שגרגויל פתח כשזז והתחלתי לעלות, כשפתחתי את הדלת ראיתי את מינרווה וסוורוס בדיוק כמו שציפיתי.

"אההה מינרווה, סוורוס טוב ליראות אתכם." בירכתי אותם, עושה את דרכי לשולחן שלי ומתיישב מאחוריו.

"מצאתם אותו?" שאל סוורוס בחוסר סבלנות.

"בהחלט, ממש ברגעים אלה הוא נמצא בבית מספר 12 בכיכר גרימוולד." סיפרתי להם.

"ואיך מר. פוטר הגיב?" שאלה מינרווה בדאגה, וקצת סקרנות.

"לא טוב כל כך, אך צפינו זאת מן ההתחלה..." סיפרתי לה. "עכשיו לעניין שבגללו קראתי לכם לכאן, סוורוס גילית מידע חדש בנוגע לידיעה של וולדמורט בנוגע לנער?" שאלתי אותו.

"לא גיליתי שום דבר חדש. עד עכשיו הוא לא מראה שום ידיעה בעניין... מצד שני הוא לא ממש סומך עליי." שיתף אותנו סוורוס.

"אני יודע אבל אנחנו ידענו מההתחלה שהוא לא טיפש, רק נסה שלא לגרום לו לחשוד בך עוד יותר..." אמרתי לו. "אם המצב ממש הכרחי בשביל להשיג את האמון שלו, ספר לו על הנער, אבל רק אם אין ברירה אחרת." הוא הנהן בתגובה, וחזר לאחוזת מאלפוי כדי להמשיך לרגל אחרי וולדמורט.

"מינרווה אני צריך שתלכי לגרינגוטס ותבדקי שהכספת ההיא לא התרוקנה." ביקשתי ממנה, והיא הנהנה ויצאה גם היא מהמשרד.

לקחתי נשימה עמוקה. אני מקווה שעשיתי את המעשה הנכון כשבחרתי לא לספר להם שאני כן יודע מי הייתה בת הזוג של וולדמורט... כשבחרתי לא לספר להם שפרסי הוא נצר של מרלין.

מקווה שנהנתם =)