8. אבא? מה אתה עושה פה?

2.5K 121 60
                                    

נקודת מבט: פרסי

לא. לא. לא לא. לא! זה פשוט לא קורה לי!

אולי כדאי שאני אסביר.

קודם כל יש לי סיוט כמעט כל לילה, אומנם עוד לא היה לי סיוט על המקום ההוא, אבל אני בטוח שזה רק עניין של זמן.

ואז קרא גם כל הסיפור הזה... אוקיי אז זה הלך בערך ככה הגענו לסימטת דרקון או מה שזה לא יהיה, בעזרת אבקה מוזרה שמאפשרת לעבור בין אחים, (לא הצלחתי להבין איך זה עובד עד הסוף...) הלכנו בסימטה הזו ולא בדיוק שמתי לב לאן אנחנו הולכים... המקום נראה מדהים ולא יכולתי שלא לנסות לדמיין את התגובה של אנבת', היא היתה מדברת בלי סוף על הארכיטקטורה ואני הייתי בוהה בה בלי להבין מילה. בכל אופן ניכנסנו לתוך אולם גדול שבתוכו היו היצורים שיצרו את כל הבעיה מלכתחילה, היצורים היו נמוכים מאוד והגיעו לי בערך עד לכתף, הרגליים והאצבעות שלהם היו ארוכים מאוד יחסית לגוף שלהם, הפנים שלו היו שחומים, הם נראו חכמים אבל אי אפשר באמת לדעת... לרובם היו זקנים מחודדים. כשנכנסנו פנימה כל היצורים עצרו את מה שעשו והסתכלו עלי בתערובת של הערצה ופחד, זה לא היה חדש לי כל המבטים האלה אבל קיוויתי שלפחות בעולם הקוסמים לא ידעו על כל מה שעשיתי... כשעברתי על פניהם הם הרכינו את ראשם בכבוד, מכל עבר יכולתי לשמוע אתם מתלחששים בהתלהבות.

'אוי לא,' חשבתי. 'הם יהרסו הכיסוי שלי ואת האמון שהצלחתי להשיג מהקוסמים.'

יצור אחד ירד מהבימה שעליה ישב והלך לכיווני, כשהגיע אלינו הוא נעמד מולי וקד קידה עמוקה שלרגע פחדתי שהוא יאבד את שיווי המשקל וייפול קדימה.

"שמי גיפהוק אדון פרסאוס ג'קסון ואני כאן לשירותך," אמר הגובלין- גריפהוק- בהבעה של הערצה, פחד וכבוד עמוק. "רציתי להודות לך בשם כולנו על העבודה הנפלאה שעשית. אנחנו לא מתערבים בכל מה שקורה עכשיו אבל חשוב לנו שתדע  שתמיד תתקבל כאן בברכה. גיבורינו הדגול." וכול מה שאני יכולתי לחשוב עליו זה- למה האלים שונאים אותי?

"אההה... אנ... קו..." הייתה התשובה הכל כך חכמה שלי באותו הרגע.

ואני בוריטו מקולקל בן חודש אם האלים לא צפו בי באותו הרגע וכמעט שברו את הצוואר מרוב צחוק.

כחכחתי בגרוני וניסיתי שוב, "תודה. ובבקשה תקרא לי פרסי." אמרתי והופתעתי לגלות שהקול שלי יצא גבוהה יותר מבדרך כלל באיזה אוקטבה או שתיים.

ניסיתי לא להסתכל על הקוסמים שבהו בי מכל עבר ובטח ובטח לא באף אחד מהחברים שלי. זהו הלך עליי.

"כמובן, אדון פרסי," אמר גריפהוק. "במה אוכל לעזור לך?"

"אההה... אני צריך להגיע לכספת של 'סבא' שלי" אוני עונה לו. עושה גרשיים באוויר כשאני מדבר על וולדמורט.

הנכד של וולדמורטWhere stories live. Discover now