כל היום ישנתי, הייתי מאוד עייפה אחרי אתמול
כנראה שהתאמצתי יותר מדי
והרגשתי את המאמץ משפיע עליי
ראיתי ששלחו לי הודעה בטוויטר בדקתי מי זה
ופתאום אני קולטת שנוספו לי עוד 850 אנשים שעוקבים אחריי, לא הבנתי מה קרה, מה פתאום עוקבים אחריי
ואז ירדתי קצת וראיתי שהארי סטיילס בכבודו ובעצמו כתב לי
"את רוקדת מושלם, תמשיכי ככה" הייתי בשוק
לא האמנתי בכלל
הארי סטיילס מוואן דיירקשן, האיידול שלי, זה שהציל לי את החיים עוקב אחריי ועוד כתב לי ציוץ
כמעט התלעפתי
והשמעתי מהמכונה לידי איך הלחץ דם שלי עולה
מריה ישר נכנסה ולא הבינה מה קרה לי
"היי, דניאל הכל בסדר ?"
"יותר מבסדר" אמרתי וחיוך עלה על פניי
"את בטוחה ? את חיוורת מאוד" אמרה לי בדאגה
"מריה, הארי סטיילס עקב אחריי בטוויטר וכתב לי שאני רוקדת מושלם" אמרתי בהתרגשות
" רגע, הארי זה זה?" שאלה אותי והצביעה על הפוסטר של הארי
"כן זה הוא" אמרתי בדמעות עלו בעיניי
"היי, דני אל תבכי" אמרה לי בדאגה התקשמה וישבה לידי
"קשה לי מריה, אני לא מאמינה, בחיים לא חשבתי שזה יקרה, ועוד שיראה איך שאני רוקדת, זה החלום שלי" אמרתי נלה ודמעות גלשו ללחיי
"אז החלום שלך התגשם" אמרה לי וחיוך עלה על פניה
"אני לא יודעת מה לכתוב לו" אמרתי לה
"תכתבי לו מה שעל הלב שלך" אמרה לי בחיוך והתקדמה לכייון הדלת
"היי מרייה" אמרתי לה
"כן ?" שאלה אותי
"תודה" אמרתי לה
"תמיד אהובה" אמרה לי והפריחה לי נשיקה עם שפתיה
הסתכלי על הפוסטר שלו, חייכתי ודמעות ירדו ושטפו את לחיי
***נקודת מבט של לידיה*** (אמא שלה דניאל)
"שלום דר הולמס" אמרתי לו
"בפעם המיליון תקראו לי ריצ'ארד" אמר לי בחיוך
"יש חדשות טובות ? משהו השתנה" שאלתי תוהה למה הוא אמר לנו לבוא, היינו צריכים לטוס מפריז לפה
"הכל בסדר, אני חושב אולי להתחיל כימותרפיה" אמרתי לה
"לא" אמר אלברט בעלי
"אני לא רוצה שהיא תתחיל להקריח" אמרתי לה מדמיינת בראשי אותה עם קרחת וחסרת גבות
"למה אתה חושב על להתחיל עם הכימותרפיה?" שאל אלברט
"כי אני רוצה לחסל את הסרטן הזה מהריאות שלה אחת ולתמיד, ורק הכימותרפיה תעזור" אמר לנו
הקשבתי, וחלמתי לפני שהכל התחיל, לפני שפרצה לדניאל שלי, לדני שלי המחלה הזאת, זה שבר אותי, זה כאב לי בלב לראות את דני שלי בוכה כל לילה, עוברת ניתוחים, חיוורת יותר מתמיד
כאב לי לראות אותה במצב הזה
כל רגע כאב לי
כאב לי לראות אותה נלחמת ולא מוותרת
כאב לי שהילדה שלי במצוקה ואני לא יכולה לעזור לה
כואב לי כל פעם שהמחשבה על מה שהיה ועל מה שיש עכשיו עוברת לי במוח
כמו סרט נע
כל שנייה מכאיבה לי
כל שנייה עולות לי דמעות
אני אוהבת את הבת שלי יותר מכל
אני לא רוצה שתסבול יותר
אני לא רוצה יותר, אני לא רוצה לראות אותה מקריחה, אני לא רוצה לראות אותה נהיית חיוורת יותר מתמיד
היא בסדר עכשיו
עוד ניתוח והכל ייסתדר
והבת שלי תחזור אליי
תחזור אל הידיים של אמא שלה
התינוקת שלי
כמה אני אוהבת אותה
"לידיה" אלברט הזיז את ידי קלות
"כן?" שאלתי ומעיפה את המחשבות בראשי
"הכל בסדר?" שאל אותי
"כן, שקעתי במחשבות" אמר לי
"ריצ'ארד, אולי אם תעשו עוד ניתוח זה.."
"ניסינו, אבל כל פעם שאנחנו מחכים זה מתפשט יותר, הסרטן מתפשט מהר מדי" אמר לי והשפיל את מבטו
"אני לא יכולה יותר" אמרתי וקמתי מכיסאי, יצאתי מהדלת בטריקה
